אופ-ארט (אמנות אופטית)

אופ-ארט (אמנות אופטית) Op-Art
1955 אירופה וארה"ב

אמנות האופ-ארט צמחה החל מאמצע שנות החמישים בעיקר באירופה ובשנות השישים התפשטה לארצות הברית. זוהי אמנות מופשטת בעיקרה החוקרת על פי רוב צורות גאומטריות החוזרות במערכים ובדפוסים שונים וממלאות נפחים שונים בחלל, מעוצבות כתבליטים על משטחים או כהדפסים שטוחים בדו-ממד. בתהליך הקליטה החזותית של צורות אלה נוצרת בעיני הצופה אשליה של תנועה הנובעת מתפיסת צורות "מלאות" מול צורות "ריקות" בחלל או על משטח. מערך צורות זה גורם למוח לקלוט מעין תנועה שנועדה למלא את הריק ולרוקן את המלא.
האופ-ארט היא אמנות מופשטת המבטאת המשך ישיר למודרניזם שצמח במרכזי האמנות באירופה בין שתי מלחמות העולם. היא שואבת את תפיסתה היישר מתאוריות חזותיות שפותחו בבאוהאוס, במיוחד מאלה של מוהולי נאג'י (Moholy Nagy), ושל ויקטור וסרלי (Vasarely), שבשנת 1955 פרסם את "המניפסט הצהוב", חיבור שהיווה אבן פינה לקבוצת אמני האופ-ארט.
אמן נוסף שנמנה עם מייסדי תנועה זו הוא אמן ההדפס, המעצב והצלם ג'וזף אלברס (Joseph Albers), שלימד בבאהאוס. אלברס חקר את אופן הקליטה האופטית באמצעות מערכת של ריבועים צבעוניים שצייר זה בתוך זה כדי ליצור אשליה של תבליט תלת-ממדי.
בראשית שנות השישים החלו מתפשטים רעיונות האופ-ארט מפריז אל עבר כל ארצות אירופה ואמריקה, וקבוצות אמנותיות שונות שפיתחו את הגישה האופטית החלו נוצרות, בהן: "קבוצת המחקר של האמנות הוויזואלית" (g.r.a.v.) מפריז, קבוצת "זירו" מגרמניה, צוות "חמישים ושבע" מספרד, קבוצת "N" מפדובה, קבוצת "T" ממילנו, קבוצת דיוויז'ניה ממוסקבה, ואמנים עצמאים רבים. אמני הגישה האופטית הציגו בתערוכה "הנטייה החדשה" שנערכה בזגרב, יוגוסלביה, כבר בשנת 1961.
אמנים בולטים שהתמקדו באופ-ארט הם האמנית הבריטית בריג'ט ריליי, הציירים האמריקאים קנט נולנד (Noland), ולורנס פונס (Poons), הפסל הצרפתי פרנסואה מורלה (Morellet), הפסל יליד ישראל יעקב אגם, והאמן יליד ונצואלה חסוס רפאל סוטו (Jesus Soto), שיצר תבליטים ומיצבים.
באמנות האופטית נבחנו תהליכי הקליטה האופטית ונוצלו ליצירת אפקטים של תנועה מדומה, אשלייתית, באמצעות מערכות מורכבות של קווים, צורות וצבעים. ביצירות אלה נעשה שימוש בתופעות תפיסה פיזיולוגיות ופסיכולוגיות היוצרות תעתוע ואשליה, תופעות שאנו נתקלים בהם מדי יום, אך ביצירות האמנות הן מוצגות באופן מבודד ומרוכז ולכן מעוררות אשליה ממוקדת של תנועה ומטילות ספק במוחלטות הקליטה החזותית.
אחדים מהאפקטים שבהם הרבו אמני האופ-ארט להשתמש ליצירת אשליה אופטית הם:חזרה על מוטיב מסוים - למשל: עיגולים קונצנטריים או קרניים היוצאים מנקודת מרכז ויוצרות גודש ותנועה אשלייתית בלתי ניתנת לריסון, כמו רטט מעגלי, או התפשטות של גלים וכו'.
אפקט מוארה (Moire) - שזירה של שתי וערב שבנקודות החפיפה בין רכיבי השתי והערב יוצרת רשמים של תנועה תזזיתית או גלית.
מראה ההד (After Image) - תגובת רשתית העין לנוכחות צבע מסוים שמותיר מעין הד לצבע האחד, והד זה משפיע על התגובה לצבע האחר אפקט זה נחקר כבר בתורת הצבעים של שברוי.
העיסוק המדעי, המורכבות המבנית והדיוק בביצוע מקנים ליצירות האופ- ארט אופי תעשייתי-מכני, לכאורה נטול היבט אנושי וחם. אולם בעבודותיהם של כמה מן האמנים המובילים בראשית צמיחתו של זרם זה ניתן לזהות ייחודיות וביטוי אישי ברמה הצורנית והתאורטית. כך למשל, ויקטור וסרלי , יעקוב אגם, סוטו, בריג'ט ריליי ואמני אופ-ארט נוספים יצרו סביבות אופ-ארט בעיצוב של חזיתות בניינים, של חללים פנימיים ואף של הדפסי טקסטיל, ובדרך זו נגעו בתפר שבין אמנות ועיצוב. וסרלי ביקש לבטא השתנות תמידית והעצמת האפקט הדינמי על ידי שימוש בצורות הנדסיות ובצבעים. ראה דוגמאות של יצירותיו; דוגמה מובהקת לחזית אופ-ארט שעיצב וסרלי נראית בבניין המוקדש לקרן וסרלי יעקב אגם הדגיש את חשיבות הזמן כגורם ויזואלי וגיבה את יצירתו ברוח היהדות. בעבודותיו המוקדמות הוא יצר רשמים של ריבוי חזיתות הנפרשות בעיני הצופה תוך כדי תנועתו. דוגמאות לעבודות סביבתיות של אגם הן עבודותיו "קבלת פנים חזותית" (1996); הנמצאת בעיר טמפה שבפלורידה ו חזית מלון דן בתל אביב (1986). סוטו שילב בגרסתו לאופ-ארט ממד של "אמנות מושגית" על ידי יצירת סביבות וחללים נטולי גשמיות, המזמינים את הצופה לתוך היצירה ויוצרים בה רטט ותנועה פנימית מתעתעת. דוגמה לכך היא יצירתו הממלאת חלל שלם "חדירים" (Penetrable).
התפר שבין אמנות ועיצוב הניכר ביצירותיהם של אמני האופ-ארט הוביל לפופולריזציה של הזרם. הפופולריזציה של האופ-ארט באה לידי ביטוי גם בכרזות, בעיקר באמצעות האמנות הפסיכדלית שהושפעה גם מתרבות הסמים של תקופת מרד ילדי הפרחים. ממד התעתוע והאי-ודאות של מראה העיניים היווה בסיס משותף הן לאופ-ארט המדויק והמתמטי והן לתרבות הפופ.
אמנות האופ-ארט מתחברת, על בסיס עיסוקה בתנועה האשלייתית ובמסגרת הרחבה של המודרניזם, גם לזרם אמנותי רחב יותר - האמנות הקינטית, אמנות שבחנה את התנועה לסוגיה, ולעתים שילבה ביצירות אפקטים של אור.

מקורות
אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידות 5,6, האוניברסיטה הפתוחה רמת אביב, 1982.
וונדי בקט, סיפורו של הציור, המדריך הבסיסי לתולדות הציור המערבי, הד ארצי, אור יהודה 1999.
פרופ' דיוויד פייפר ע', אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, תולדות הציור והפיסול-אופקים חדשים, כרך ג', כתר ירושלים.

Joseph Emile Muller, Ramon Tio Bellido, A Century of Modern Painting, Universe book, New York, 1985.

Cambridge Introduction to the History of Art, "The Twentieth Century", 7, Cambridge University Press. 1981.

כתבה: אורלי דושי​