הפנינג, אמנות מיצג

הפנינג, אמנות מיצג Happening, Performance Art
1960 בינלאומי

אמנות המיצג מתבססת על הצגה חיה של האמן ושותפים נוספים. השימוש הראשוני במושג נעשה בארצות הברית בשנות השישים. אמנות המיצג קשורה גם לאמנות מושגית. כמוה היא מייצגת אמנות ש"חומריה הם רעיונות" ו"אמנות שלכאורה לא ניתן לקנות ולמכור". במקורה השמיעה אמנות המיצג ביקורת נגד המוזאונים והממסד האמנותי. אמנות זו שימשה כאמצעי ביטוי של האמנים שחיפשו אחר דרכים חדשות להתגבר על הפער בין אמנות וחיים. אמנות המיצג מאפשרת לאמן לפנות ישירות לציבור הרחב, לגרום להלם, ובכך לשבור את המוסכמות שקיימות בצופים לגבי האמנות וקשריה לתרבות. המיצג יכול להתבצע על ידי איש אחד או על ידי קבוצה, בגלריה, או במוזאון או בחלל אלטרנטיבי כמו רחוב, בר וכו'. מיצג יכול להימשך כמה דקות או כמה ימים, להיות חד-פעמי או לחזור על עצמו, מוכן מראש או מאולתר. לרוב הוא מאופיין בשלושה דברים:

• מבוצע מול קהל בהופעה חיה
• מבוצע על ידי אמן
• משלב אמנויות אחרות (מוזיקה, דקלום, ריקוד וכו').

ניתן לראות את המיצגים הראשונים בריקודים שבטיים או במופעי רחוב שרווחו בירידים. במאה העשרים אמני המיצג הראשונים הם הפוטוריסטים עם "המופעים הפוטוריסטיים" שלהם. בתנועת הדאדא המיצג התבטא בצורת "הקברט הספרותי" - "קברט וולטר".

טקס הציור - הסימפוניה המונוטונית, איב קליין
Adagp, Paris 2002 ©

תאטרון היה בין מקצועות היסוד שלימדו ב"באוהאוס"; תאטרון נתפס כמקום מפגש בין כל האמנויות. כשה"באוהאוס" נסגר על ידי הנאצים ב-1933 , היגרו אמנים רבים לארצות הברית. אחד מהם, ג'וזף אלברס לימד בבית הספר הניסויי החדש - "בלאק מאונטן קולג'". המקום משך אמנים גדולים מתחומים שונים, ביניהם המלחין ג'ון קייג' (Cage) והכוריאוגרף מרסה קונינגהם (Cunningham). השניים שאפו לחבר בין אמנות לחיים באמצעות צלילים יומיומיים במוזיקה ותנועות יומיומיות בריקוד. הם שיתפו פעולה עם האמנים ראושנברג (Rauschenberg), אולסן (Olsen) וטודור (Tudor) ב"אירוע ללא כותרת" (Untitled Event), (1952) שהשפיע על אמנות המיצג בעשרים השנים הבאות. האמן אלן קפרו (Allan Kaprow), תלמידו של קייג' ב"בית הספר החדש לחקר חברתי" (שם למדו יחדיו אמנים, מוזיקאים, אנשי קולנוע), היה הראשון שהשתמש במילה "הפנינג", שמשמעו "אירוע". המושג השתרש בקרב אמני הפופ. משנות השישים החלו להשתתף במיצגים בהרחבה גם מוזיקאים, משוררים ואנשי קולנוע.

שלהי שנות השישים ושנות השבעים התאפיינו בניסויים מרחיקי לכת ופרובוקטיביים בריקוד, במוזיקה, בקולנוע, ובתאטרון. רקדניות כמו לאורה דין (Laura Dean) ומרדית מונק (Meredith Meink) עבדו בשיתוף פעולה עם אמנים שונים בניהם רוברט ראושנברג ורוברט מוריס (Morris). מוזיקאים כמו טורי ריילי (Torry Riely) ופיליפ קלאס (Philip Class), השתמשו בעולם האמנות כקונטקסט לעבודותיהם החדשניות ביותר. מתוך מיצגים של איב קליין (Klein) ("טקס הציור - הסימפוניה המונוטונית") ושל פיירו מנצוני (Manzoni) ("פסל חי", 1961) התפתח הזרם של "אמנות גוף" (עבודות של גילברט וג'ורג' (Gilbert & George) ("הפסל האדום", 1976), סטיוארט בריסלי (Brisley) ("בין הקיר לריצפה בחלל אפל", 1979).
בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים האמנים ראו במיצג מקור השראה. אמנים כמו אריק בוגוזיאן (Bogosian) הגיעו עם יצירותיהם לתאטרון, אך עדיין התייחסו בעיקר לעולם האמנות ולא לעולם התאטרון. מיצגים אלה השפיעו על תנועות חדשות שהתפתחו בתאטרון, בריקוד ובאופרה בשנות התשעים של המאה העשרים.

מקורות

Akiama, A. and others (1996), The Dictionary of the Art History, Grove, New York.

Read, H. (1994), Dictionary of Art & Artists, Thames & Hudson, London.

כתבה: אלה טל​