דאדא

דאדא Dada
1919-1914 בינלאומי

דאדא היא תנועה ספרותית אמנותית שנוסדה ב-1914 בציריך, שווייץ. החברים העיקריים בה היו הוגו באל (Ball), אמי הנינגס (Hennings), טריסטיאן צארה (Tzara), הלסנבק (Huelsenbeck), הנס ארפ (Arp), מרסל ינקו (Janco), הנס ריכטר (Richter).
התנועה התפתחה לקבוצות עצמאיות בברלין [חברים: הלסנבק (Huelsenbeck), ג'ון הרטפילד (Heartfield), האוזמן (Hausmann), ג'ורג' גרוס (Grosz), הנה הוך (Hoch)], בהנובר [שוויטרס (Schwitters)], בפריז [צארה, פיקביה, ברטון (Breton), דושאן, מאן ריי], בקלן [ארנסט (Ernst)], בניו יורק [דושאן (Duchamp), פיקביה (Picabia), דה זאיס (de Zayas), מריוס (Marius), מאן ריי (Man Ray)].

חברי תנועת הדאדא מרדו במוסכמות חברתיות. הם דחו את הערכים המקובלים הנוגעים לאמנות, לחברה, למוסר ולחשיבה רציונלית. מטרתם הייתה לזעזע את החברה ובדרך זן להביא למודעות. לשם מטרה זו גויסו טכניקות (קולז'ים של הנה הוך) וחומרים לא מסורתיים (עבודות Merz של קורט שוויטרס), מיצגים ופרובוקציות.
הנושאים המרכזיים של הדאדא היו גישה אנטי אמנותית ויחס ספקני כלפי המדע והטכנולוגיה. בשונה מתנועות מחאה אחרות שניסו לתת פתרונות אלטרנטיביים לקיים (לדוגמה הפוטוריסטים) חברי הדאדא דחו כל הצעה חלופית. אמירה מפורסמת של אחד מהם מבטאת היטב את רוח התנועה: "הדאדאיסט האמיתי הוא גם נגד דאדא".
בשל אידאולוגיה זו קשה לדבר על סגנון אופייני. ובכל זאת, בציורים, בתבליטים, בפסלים, בקולז'ים, במסכות ובתלבושות, בשירים, בדקלומים, בריקודים, ובמיצגים של חברי הדאדא ניתן לזהות כמה מאפיינים משותפים: הומור, אבסורד, אנרכיזם.

דאדאיסטים שהיו בעלי גישה אנטי אמנותית יצרו אמנות חדשה שהעלתה שאלות על עצם המושג "אמנות".

קורט שויטרס, Merz 410:

"Irgendsowas" 1922

VG Bild-Kunst, Bonn, 2002 ©

הנה הוך, עלמה נחמדה, 1920

VG Bild-Kunst, Bonn 2002 ©

פעילות דאדאיסטית אחרונה התקיימה ב- 1922 בווימר, גרמניה, במסיבה של הבאוהאוס. חברי הדאדא הבינו כי הססמאות שלהם חוזרות על עצמן וכבר אינן גורמות לזעזוע. הם הבינו כי הגיע השלב שבו תנועת הדאדא חייבת להתפרק, שאם לא כן תהפוך לממוסדת. ולכן בבאוהאוס, בנוכחות חברי דאדא אחרים, קרא טריסטיאן צארה, מחבר המניפסטים הדאדאיסטיים, "תפילת אשכבה לדאדא".

מקורות
מייזליש, ז' (עורכת) (1981), אמנות בעידן הטכנולוגי, יח' 9, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ' 3-1.

Akiama, A. and others (1996), The Dictionary of the Art History, Grove, New York.

כתבה: אלה טל​