אמנות מושגית Conceptual Art
1980-1960 בינלאומי
תפיסת האמנות המושגית צמחה בניו יורק בשנות השישים והיא הושפעה במידה רבה מתפיסתו של האמן הצרפתי מרסל דושאן (Duchamp).
האמן האמריקני ג`וזף קוסות (Josef Kosuth) בחיבורו "אמנות אחרי פילוסופיה" (Art After Philosophy) משנת 1969 נתן הגדרה רחבה למושג "אמנות מושגית". על פי הגדרתו זוהי אמנות המבוססת על הרעיון ביצירה ולא על החומר והופכת את המוחשי-החומרי-הוויזואלי למרכיבים בלתי חשובים ביצירה. השפה והטקסט, המושג וההגדרות, או תיעוד תהליכים של פעולות נתפסו ע"י היוצרים המושגיים לחשובים יותר מאשר התפיסה החזותית של האובייקט והחומר. תחת הגדרה רחבה זו נוצרו ביטויים שונים של אמנות מושגית שהתבססו על השפה כביטוי עיקרי או על התערבויות של היוצרים בטבע - אמנות אדמה.
בשנים 1968-1966 יצר קוסות סדרת יצירות המכונה "אמנות כרעיון כרעיון" (Art as Idea as Idea). היצירות בנויות מהגדרות של מילים שנשאבוו ממילון וצולמו בהגדלה. הידועה בהן היא "אחד ושלושה כיסאות" - מיצב ששילב כיסא ממשי, תצלום של אותו כיסא והגדרה מילונית של כיסא.
מלבד קוסות אמנים אמריקאים נוספים יצרו אמנות מושגית: ג'ון בלדסארי (John Baldessari), דן גראהם (Dan Graham), רוברט ברי (Robert Barry), ברוס נאומן (Bruce Nauman). בלדסארי החל ליצור עבודות המבוססות על טקסט, ובשנות השבעים עבר בהדרגה לעבודות המבוססות על צילום. בשנות השמונים הוא יצר צירופים מדימויים גזורים מסרטים או מעיתונים; הוא השמיט מהם חלקים ואחר כך צייר עליהם.
בהקשר ההיסטורי, האמנות המושגית מאופיינת בהתנגדות לאמנות הפורמלית. בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בניו יורק "אמנות פורמלית" היה שם נרדף לציור מופשט שהושפע בעיקר מהאקספרסיוניזם המופשט (Abstract Expressionism) של שנות החמישים.
התפיסה האנטי-פורמלית של האמנים המושגיים באה לידי ביטוי לא רק בתפיסת האמנות אלא גם בהתנגדותם להציג את יצירותיהם במוזאונים. חלקם פרסמו את יצירותיהם בכתבי עת מסחריים; אחרים יצאו מן המוזאון אל סביבת העיר או אל מחוץ לעיר ויצרו אמנות אדמה. יחד עם זאת בניו יורק התקיימה תערוכה ענקית של אמנות מושגית שנקראה "Information". היא התקיימה במוזאון לאמנות המודרנית. הייתה זו תערוכה פורמלית לכל דבר. האמנות המושגית הפכה לאמנות מוזאונית.
האמנות המושגית התפתחה גם במקומות נוספים בעולם. היא נפוצה לאירופה, לדרום אמריקה, ליפן ולאוסטרליה. בארצות הברית קמה קבוצת פלוקסוס והיא התפשטה גם לאירופה. הקבוצה כללה אמנים מגוונים שחלקם עסקו באמנות פוליטית, חלקם במיצגים פרובוקטיביים ואחרים טיפלו במושג האמנות, כמו למשל קיט ארנט שביצירתו "אמנות ואגוצנטריות" הציב שלטים כמו: "קיט ארנט הוא אמן". בבריטניה הופיעה קבוצה בשם "אמנות ושפה" (Art & Language) .למייסדי הקבוצה הבריטית - טרי אטקינסון (Terry Atkinson), מיכאל בלדווין (Michael Baldwin), דוד בינבריג' (David Bainbridge) והרולד הורל (Harold Hurrell) - הייתה גישה מעניינת לכתיבה על האמנות; הם חשבו שכתיבה על האמנות יכולה בעצמה להיות יצירת אמנות. הם פרסמו כתב עת "שפת האמנות" שיצא לאור לראשונה בשנת 1968. השפה של כתב העת הייתה לא ברורה. האמנים חיקו את מבקרי האמנות של אותה התקופה וביקרו אותם; הם רצו לבדוק את היכולת של הקוראים להבחין ברמה האינטלקטואלית הנמוכה של הכתיבה שמסתתרת מאחורי השפה המעורפלת.
אחרי מרד הסטודנטים בפריז בשנת 1968 יצירתה של "אמנות ושפה" נעשתה ביקורתית כלפי הממסד. בשנת 1972 בתערוכה דוקומנטה (Documenta) שבעיר קאסל שבגרמניה הציגה הקבוצה מיצב, Index 01, שהיה מורכב משמונה תיבות מתכת הניצבות על ארבעה בלוקים ומוקפות בקירות המכוסים בטפטים עם טקסטים. הצופים הוזמנו לעבור על 350 הטקסטים שחוברו על ידי אמני הקבוצה ולזהות את חוסר ההיגיון הניכר בהם. מטרת המיצג הייתה לחקות את הקבינט של שרי הממשלה ולבקר אותו בצורה אירונית.
מקורות
Crowther, P. (1997), The Language of Twentieth-Century Art, Yale University Press, New Haven and London.
Hopkins, D. (2000), After Modern Art 1945-2000, Oxford University Press.
Morgan, R. C. (1996), Art into Ideas, Cambridge University Press.
אמנות בעידן הטכנולוגי (1983), יחידה 12, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 88-77.
כתבה: לריסה שולמן