ויסטלר ג`יימס אבוט

ויסטלר, ג'יימס אבוט Whistler, James Abbot
1903-1834

ציור, מוזיקה

 צייר יליד ארצות הברית שנודע בזכות ציורי מראות הלילה של לונדון שבישרו את רעיון ההפשטה, בזכות הדיוקנאות שהיו חדשניים מבחינה סגנונית, ובזכות תחריטיו והליתוגרפיות שלו. כתאורטיקן של אמנות תרם ויסטלר להפצת הציור הצרפתי המודרני באנגליה.

דיוקן עצמי, 1872 לערך, מתוך אתר ויקיפדיה

הציור המפורסם ביותר שלו הוא "ארגון באפור ושחור: אם האמן" (Arrangement in Grey and Black(1872-1871) הידוע גם בכינויו "אימו של ויסטלר" .

ארגון באפור ושחור מספר 1, 1871, מתוך אתר ויקיפדיה

ויסטלר נולד למשפחה ממוצא סקוטי-אירי. כילד חי מספר שנים בסיינט פיטרסבורג שברוסיה, שם עבד אביו כמהנדס עירוני. לאחר שהייה קצרה באנגליה שב עם משפחתו לארצות הברית בשנת 1849. בשנת 1851 הוא החל ללמוד בפנימייה צבאית אך עד מהרה זנח את המסגרת הצבאית לטובת האמנות.

נוקטורן-כחול וזהב, 1872, מתוך אתר ויקיפדיה

כרבים מבני דורו, נסע ויסטלר לפריז כדי ללמוד אמנות. בפריז, הוא נמשך אל הציור הצרפתי החדש שהושפע בזמנו מזרם "הראליזם" של הצייר גוסטב קורבה. את השפעת הראליזם על ויסטלר ניתן לראות בעבודתו "דיוקן עצמי" (1885).
במהלך שנות השישים של המאה התשע עשרה חילק ויסטלר את זמנו בין צרפת לאנגליה. בצרפת נהג להצטרף אל קורבה לציור בחופי בריטני שבצפון; באנגליה נהג לצייר בקרבת נהר התמזה. באותן שנים יצר תחריטים שזכו להערכה גדולה מצד מבקר האמנות והמשורר שרל בודלייר.
בשנת 1863 זכה ויסטלר לתהילה כאשר הציג בסלון הדחויים בפריז את ציורו "סימפוניה מס' 1: הילדה הלבנה" (1862) . בציור זה ניתן להבחין בהשפעת קבוצת הפרה-רפאלאליטים.
בשנות השישים של המאה התשע-עשרה ויסטלר נמשך לאמנות היפנית, שנחשבה בתקופתו לתחום אוונגרדי. הוא שילב בציוריו מניפות ועצים בפריחה בנוסח המזרח הרחוק. דוגמאות טובות לכך הם הציורים "מסך הזהב" (1864) ו"האוקיינוס: סימפוניה באפור וירוק" (1867-1866) שנעשה בעקבות מסע לצ'ילה.
שנות השישים והשבעים של המאה התשע-עשרה היו פוריות במיוחד לוויסטלר. באותן שנים הוא החל להעניק שמות מוזיקליים לעבודותיו, כגון סימפוניה והרמוניה. באמצעות השמות הוא ביטא את הקשר בין אמנות למוזיקה, וכן את הזיקה של האמנות למופשט (מוזיקה כתחום שאינו חזותי). הוא אף החל לצייר את ציורי ה"נוקטורנו" המפורסמים שלו. ויסטלר נהג לרשום בעיפרון בקרבת התמזה, ולאחר מכן היה מצייר מזיכרונו בסטודיו. ציוריו מאותה תקופה הם בעלי אופי פואטי, ונראות בהם משיכות מכחול מהירות, לרוב על רקע כהה. הציורים מזכירים גם רישומי קליגרפיה יפנית. יצירתו המפורסמת ביותר מבין ציורי ה"נוקטורנו" היא "צ'לסי: נוקטורן בכחול ובירוק" (1870).
החל בשנות השבעים ואילך הקדיש ויסטלר את רוב זמנו לציור דיוקנאות. יצירות כגון "ארגון באפור ובשחור מס' 1: אם האמן" (1872-1871) ו"גברת סיסלי אלכסנדר: הרמוניה באפור ובירוק" (1873) הן דוגמאות לציורי הדיוקאנות שהתאפיינו בצורות פשוטות, בצבעים דהויים ובהשפעת הצייר הספרדי בן המאה השבע-עשרה דייגו ולאסקז.
בשנת 1877 חלה תפנית בחייו של ויסטלר בעקבות תביעה משפטית שהגיש נגד מבקר האמנות ג'ון רסקין שכתב בגנותו של ציורו "נוקטורנו בשחור ובזהב: הטיל הנופל" (1874). אף עלפי שויסטלר זכה בתביעה, הוא פשט רגל בגלל ההוצאות הגדולות של המשפט, ונאלץ לעזוב לוונציה, שם שהה כארבעה-עשר חודשים. עם שובו ללונדון זכה שוב לתהילה, אך לאחר מספר שנים עזב לפריז. בשנת 1903 נפטר בלונדון.
בתחילת המאה העשרים זכה ויסטלר להכרה כאחד מהאמנים החשובים במאה התשע עשרה. הוא נחשב עד היום לאחד ממבשרי האמנות המופשטת.

מקורות

פייפר, דיויד (1984), אנציקלופדיה לאמנות ופיסול, כרך ד', הוצאת כתר, ירושלים, עמ' 82.

Janson, H. W. (1986), History of Art, Prentice-Hall, Abrams, New York, pp. 634-635, 663, 696, 746, 883.

Britannica multimedia 99 (1999), CD-ROM, Whistler, Britannica. James Abbott McNeill Whistler on Artchive

כתב: פיטר מלץ​