וינשטיין גל Weinstein Gal
1970
ציור, פיסול, צילום



גל וינשטיין, פסל ואמן ישראלי, יליד רמת גן. את לימודי האמנות החל במחלקה לעיצוב תפאורות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (1993), ומיד לאחר מכן עבר ללמוד במחלקה לאמנות בבצלאל (1993 – 1997). עם תום לימודיו החל ללמד בתיכון בן צבי בקריית אונו, ומאז שנת 2000 מלמד במכללת אורנים, בבצלאל (2002 – 2008) ובמכללת שנקר ברמת גן (משנת 2008).

נהלל, 2009 – 2010, עץ לבוד ושטיחים, קוטר 180 ס"מ, צילום: יאיר טלמור, מתוך אתר ויקיפדיה
בשנת 1998 הציג וינשטיין בסדנאות האמנים את תערוכת היחיד הראשונה שלו ואף זכה בפרס האמן הצעיר מטעם משרד החינוך. מאז זכה בפרסים נוספים, כשהחשובים בהם הם פרס הקרן למצוינות בתרבות מטעם חברת "ישראכרט" ומוזיאון תל-אביב לאמנות (2004), פרס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2006) ופרס שר המדע, התרבות והספורט (2006). בנוסף, ייצג וינשטיין את ישראל בביינאלה בסאן פאולו (2002), ויצירותיו מוצגות בתערוכות ובמוזיאונים בארץ ובחו"ל.
ביצירתו עוסק וינשטיין בדימויים שונים, בעיקר מקומות הלקוחים מהתרבות ומההיסטוריה של הציונות בארץ ישראל, טרם קום המדינה ולאחריה. החומרים שבהם הוא משתמש הם תעשייתיים, כמו צמר פלדה, שעווה, אקרילן, דשא מלאכותי, P.V.C, שטיחים ועוד. יצירותיו אינן מטשטשות את השימוש בחומר אלא להפך, ניכרת בהן חומריות רבה והתייחסות למרקמים השונים. עם זאת, החומרים שבהם הוא משתמש תמיד מייצגים ומדמים חומר אחר, וכך מגרים את הצופה לבדוק ממה עשויה היצירה. ולדבריו: "לטעמי, חלק מההצלחה של העבודה הוא ביכולת שלה לעורר את השאלה 'איך זה קיים וממה זה עשוי', וזה בדרך כלל מה שהצופים שואלים", אומר וינשטיין. "מבחינתי זו המהות של חשיבה ביקורתית. כי בעצם חשיבה ביקורתית זה לא אם משהו טוב או רע, אלא להבין קודם כל ממה זה מורכב. בסך הכול אני משתמש בעבודה בחומרים מאוד פשוטים. אלה מין חומרי בסיס, חומרים סתמיים, זולים, נטולי כריזמה". מתוך ריאיון עם דנה גילרמן בעיתון "כלכליסט" שפורסם בתאריך 20.9.11 .
טכניקת העבודה הייחודית של וינשטיין כוללת הדבקת חומרים על גבי בד ויצירת צורות הנראות כתבנית נוף ריאליסטית. כאשר מתקרבים ליצירה ניתן לזהות בבירור את החומרים השונים שמהם היא עשויה. כך למשל, בביינאלה בוונציה (2011) הציג וינשטיין רישום של פטרה, העשוי צמר פלדה שהחליד ואת היצירה נהלל – מבט על נהלל כמו מתצלום אוויר, יצירה שעשויה מחלקי שטיח, צמר גפן ופרספקס.
בשנת 2005 הציג וינשטיין סדרת עבודות המבוססות על אלבום התצלומים "שירת האגם הגווע" של הצלם פטר מירום, שבו תצלומים המנציחים את ייבוש אגם החולה בשנות השישים של המאה ה-20. וינשטיין עיבד את התצלומים, הגדיל אותם והציגם באמצעות צמר פלדה וחומרים שונים. התוצאה יוצרת תחושת איום, המנוגדת לתחושת הגאווה הציונית המזוהה עם פרויקט ייבוש החולה וחותרת תחתיה (דוגמה 1, דוגמה 2).
בשנת 2009 החל וינשטיין ליצור גם דיוקנאות מצמר פלדה המבוססים על תצלום דיוקנו שלו. ההבדלים בין הדיוקנאות נוצרים כתוצאה מתהליכים כימיים שונים שעובר צמר הפלדה (מחליד במשקה קולה, מחליד בחומץ תפוחים, מחליד בפרחי באך, מחליד ב"רגיעון"). התוצאה מתייחסת באירוניה להשפעות המזיקות של מוצרי הצריכה על בריאות האדם.
בניגוד לאמנים רבים, וינשטיין נמנע מלעסוק בדימויים פוליטיים חד-משמעיים, והביקורת הפוליטית רק מרומזת ביצירותיו. המפגש עם יצירותיו מספק בראש ובראשונה חוויה חושית, ורק לאחר מכן ביקורתית. לטענתו: "היה חשוב לי לבדוק אם אני, כאמן ישראלי, יכול לייצר דימוי שנתפס כפוליטי בזמן שהחוויה של הצופה תתמקד דווקא באספקט החושני. וזה מה שקרה: הצופים לא היו עסוקים בשאלה איפה זה מתרחש אלא ממה זה נוצר ואיך". מתוך ריאיון עם דנה גילרמן בעיתון "כלכליסט" שפורסם בתאריך 20.9.11.
מקורות וקישורים
אתר הבית של האמן
אתר מוזיאון ישראל
ערמון-אזולאי, א., ביקור בסטודיו של גל וינשטיין, עכבר העיר, 19/02/10
גילרמן, ד., גל וינשטיין, קיר אמן, הארץ, 11/08/06
גילרמן, ד., גל וינשטיין, האיש ששואל איך, כלכליסט, 20/09/11
צלמונה, י., "100 שנות אמנות ישראלית", ירושלים, 2011.
כתב: נעם טופלברג