סארינן ארו

סארינן, ארו Saarinen, Eero
1961-1910

עיצוב, אדריכלות

ארו סארינן הוא אחד האדריכלים המובילים בזרם שפנה לעבר חקירה והתנסות מגוונת בעיצוב הארכיטקטוני בארצות הברית במהלך שנות החמישים של המאה העשרים.
סארינן, יליד פינלנד, היגר עם משפחתו לארצות הברית בשנת 1923. את לימודי האמנות התחיל בגיל תשעה-עשרה באקדמיה לאמנות בפריז, אך בשנת 1931 החליט ללכת בעקבות אביו, אליאל סארינן, נשיאה הראשון של האקדמיה לאמנויות קרנברוק, והחל ללמוד ארכיטקטורה באוניברסיטת ייל בארצות הברית. את לימודיו סיים בשנת 1934.
סגנונו הארכיטקטוני של אביו בפינלנד התמקד בשימוש חופשי בצורניות סקנדינבית מימי הביניים. בארצות הברית הוא עיצב כמה בתי ספר פרטיים, ביניהם "האקדמיה לאמנות קרנברוק". במהלך לימודיו, זכה סארינן הצעיר במלגה, וזו אפשרה לו לטייל באירופה תקופה ארוכה. את עבודתו המקצועית בארצות הברית התחיל סארינן בשנת 1936 במחקר על בתים ותכנון ערים ביחד עם "מוסד פלינט למחקר ותכנון" שמושבו במישיגן.

סארינן הצעיר החל לעבוד עם אביו שנתיים מאוחר יותר ובשנת 1939 זכו השניים בפרס על עיצוב משותף של קניון בוושינגטון. למרבה הצער התכנון לא יצא אל הפועל. באותה שנה נשא סארינן לאישה את הפסלת ליליאן סוואן. בשנת 1953 הם התגרשו, ושנה מאוחר יותר הוא נשא לאישה את איליין ברנשטיין, מבקרת אמנות. בשנת 1940 קיבל סארינן אזרחות אמריקנית. עבודותיו הרבות של סארינן מאופיינות בעיצוב דרמתי של צורניות פיסולית שניחנת בעושר ארכיטקטוני ובוויזואליות הבעתית שלא הייתה מוכרת באותם ימים.

עבודותו העצמאית הראשונה של סארינן, שאף זיכתה אותו בהכרה מידית, היא עיצוב "המרכז הטכנולוגי של חברת ג'נרל מוטורס" במישיגן. הבניין הוא קומפלקס של חמישה מבנים גדולים שכל אחד מהם מוקדש לנושא מחקרי אחר. אלו מקיפים בריכה רחבת מידות ומשתקפים בה. בשנת 1953 החל סארינן לעצב את הקפלה והואדיטורים ב"מכון הטכנולוגי של מאסצ'וסטץ". סארינן בחר בצורניות בסיסית; האודיטוריום מאורגן בתוך צורה של שמינית מעגל, והוא בעל מראה דרמתי. הקאפלה בנויה בצורת צילינדר העשוי מלבנים אדומות, והאור היחיד המגיע אליה חודר מלמעלה. העיצוב הייחודי של מבנים אלו מצביע על החיפוש של סארינן אחר זהות של אב-טיפוס עבור מבנים ציבוריים.
עם עיצוביו הרבים של סארינן נמנים גם "שגרירות ארצות הברית בלונדון" (1960-1955), "בית הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו" (1960-1956), ועוד.

סגנון העיצוב הפיסולי והחופשי של סארינן משך אליו תשומת לב מרובה; הוא נהג לומר כי המניעים לעיצוב צריכים להתבסס על הרגש ועל ההגיון גם יחד. מבנה המייצג בנאמנות אמירה זו הוא הטרמינל של חברת TWA בשדה התעופה קנדי בניו יורק (1962-1956) סארינן עיצב אף את שדה התעופה של דאלאס.
סארינן התמקד בעיקר בתכנון מבנים מוסדיים לחינוך ולתעשייה. בשנת 1948 הוא זכה בפרס על עיצוב של אתר ההנצחה של ג'פרסון בסיינט- לואיס שבנייתו הושלמה בשנת 1965. המבנה משדר אווירה מיוחדת וטקסית ועם זאת תחושה של נועם ונוחות, איכויות המאפיינות את כל עבודותיו של סארינן. כמו אדריכלים רבים אחרים, אתגר עצמו סארינן בעיצוב רהיטים, ובמיוחד כיסאות. בשנת 1941 זכו סארינן והמעצב-אדריכל צ'רלס אימס בפרס ריהוט לאומי לכיסא שעיצבו שהתאפיין באיכויות אורגניות.
עיצובי הכיסאות והשולחנות שלו מהשנים 1957-1956 משלבים בסיס פיסולי מאלומיניום עם מושבי פלסטיק לכיסאות, ועיגול שיש או פלסטיק לשולחנות. עיצובים אלו תרמו להתעניינותו הגוברת בצורניות פיסולית בעלת איכויות אורגניות או ביומורפיות לאדריכלות.
סארינן נפטר בשנת 1961. הוא הותיר אחריו פרויקטים אחדים שביצועם הושלם על ידי שותפיו.

מקורות

Ferrier, Jean-Louis (1999), Art of the 20th Century, Chene- Hacette, Italy, p. 527.

Britannica multimedia 99 (1999), CD-ROM, Saarinen, Eero , Britannica.

Eero Saarinen

Eero Saarinen - Great Buildings Online

כתבה: גליה כהן​