נאמן מיכל

נאמן, מיכל  Na`aman Michal
1951

ציור, תאוריה, צילום

מיכל נאמן נולדה בקבוצת כינרת בשנת 1951, וכשהייתה בת 13 עברה עם משפחתה ללוד. כיום מתגוררת בתל-אביב. בשנת 1972 סיימה לימודי אמנות במדרשה לאמנות רמת השרון, וב-1974 סיימה תואר בוגר בתולדות האמנות ובתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב. בין השנים 1978-80 קיבלה מלגה מקרן אמריקה-ישראל, ולמדה בבית-הספר לאמנות חזותית בניו-יורק (School of Visual Arts, N.Y). מ-1977 מלמדת במכללת בית ברל, קלמניה. יצירותיה של נאמן אינן קלות להתבוננות ולקריאה. כבר בעבודותיה הראשונות היא גוזרת גזרה שווה בין המילולי ובין החזותי. מלכתחילה נוצרו עבודותיה כעבודה בזמן. רצף של סימנים חזותיים וצירופים מילוליים יוצר שדה של מערכות סימנים המחייב את הקורא לבצע קפיצות זמן תרבותיות, בעוד הצופה בחלק הוויזואלי נאלץ לבצע השהיה כדי להקפיא את קפיצות הקריאה ולהתרכז בהתרחשות החזותית של המתרחש כאן ועכשיו. הצופה ביצירותיה של נאמן צריך לפעול בשני מישורים בו-זמנית: כקורא של הטקסטים הכתובים בתמונות השואבות הקשרים מתקופות שונות וממקורות שונים, וכצופה של החומר הוויזואלי המתאר רגע ומקום נתונים. האינטגרציה של שני המישורים האלה מתבצעת בו-זמנית במוחו של הצופה.

מיכל נאמן מתוך ויקיפדיה

נאמן מנצלת את המרכיב הפלסטי, התלת-ממדי שבשפה (חריזה למשל), את הקשריה הצליליים, האסוציאטיביים, את ניגודיה התחביריים (זכר נקבה למשל), ומקשרת אותם לאסוציאציות תוכניות ומילוליות שמעלים הצילומים, וכן לאסוציאציות רגשיות שיוצרים קווים, צבעים ועוד. ביצירותיה חוזרים דימויים וביטויים מוטענים בתיאוריות, ספרות ומיתולוגיות. למשל, נאמן מעניקה הקשר חדש לביטויים המקראיים, כגון: "גדי בחלב אמו", "אלוהי צבאות" (המעוות ל"אלוהי צבעים"), דימויים מ"המלך אדיפוס" לסופוקלס, מהפילוסופיה של ניטשה ועוד. דוגמה ליצירה מסוג זה היא עבודה עכשווית שהוצגה ב -2006 בתערוכה "יונה בבצלאל / פועלו של יונה פישר וסוגיות של אוצרות עכשווית" שאצרו שרית שפירא וסנדרה וויל בגלריה בצלאל בתל-אביב.

עצם בגרון, שמן ומסקינגטייפ על בד, 2000, מתוך אתר ויקיפדיה

התערוכה עוסקת בדמותו ופועלו של האוצר יונה פישר. נאמן בחרה להשתמש בשמו ומעמדו בצורה אסוציאטיבית ולקשרו ליונה הנביא התנכ"י, שדג גדול בלע אותו כיוון שניסה לברוח ממצוות האל. במקום לתאר את הדמות היא מתארת את הדג עצמו, ובכך מקשרת את דמותו של האוצר לדמות הנביא, אך מוסיפה לה נופך ביקורתי. שמה של נאמן נקשר עם קבוצת "אסכולת המדרשה", קבוצה שנוצרה בבית הספר למורים "המדרשה", שבו היא למדה ובו היא מלמדת. אסכולה זו נולדה מהמפגשים בביתו של רפי לביא במוצאי שבתות. במפגשים אלה השתתפה קבוצת אמנים, שחבריה יצרו מסורת של הצגת תערוכות משותפות, בגלריות מסוימות מבלי שגיבשו להם מניפסט משותף. בקבוצה היו חברים: תמר גטר, יאיר גרבוז, אפרת נתן, נחום טבת, דוד גינתון, דגנית ברסט, מוטי מזרחי (שני האחרונים הם בוגרי "בצלאל"), ואחרים. נקודת המוצא של רוב האמנים האלה היא השימוש בצורות כמסמני תכנים. ניתן לתאר זאת כהפניית עורף לפורמליזם הנלווה לביטויי ההפשטות למיניהן, ופנייה אל העמדת תכנים אישיים, חברתיים, תרבותיים, תקשורתיים וכדומה. יסוד משותף אחר הוא צורת הגימור, הנמנעת מליטוש או עיטוריות.

עצי אור, טכניקה מעורבת על קלף, 1993, מתוך אתר ויקיפדיה

נאמן מבהירה את מקור ההשראה שממנו היא שואבת ליצירתה, הנובע מההקשר המקומי-פוליטי באופן הבא: "מדינה העסוקה כל הזמן בגבולות של עצמה, מצביעה על ההיקף שלה, ומוטרדת בלי הרף מהקשרים שבין מעשי העבר ומעשים בהווה. סביב הגבולות נאסף צרור של דברים ודימויים... בצד 'גיאוגרפיה' היסטוריה סמיכה מאוד, ה'מיילדת' בלי הרף דימויים, מטבעות לשון, סיסמאות המתנוססות מתוך מצבים, מתמצתות אותם" (מתוך קטלוג "אמן וחברה", 1978).
באמצע שנות השבעים חלה תפנית ביצירתה של מיכל נאמן. המיתוסים וההקשרים עמוסי המשמעויות התרבותיות מן הספרות ומהתרבות הבינלאומית החלו מפנים מקום לתיאורים ויזואליים של אובייקטים יום-יומיים או בעלי חיים. היא גם התחילה לעסוק בקולאז'ים של צילומים, שבהם היא חיברה בין ציור ובין צילום, ושמה של היצירה הופיע בדרך כלל באותיות גדולות על פני היצירה עצמה. ניתן לומר כי העיסוק בכללי ובבינלאומי הפך לעיסוק יותר אישי ומקומי, הבא לידי ביטוי באובייקטים של חול. כך למשל ביצירה "העיניים של המדינה" מ- 1974, שבה הציבה נאמן שני שלטים עם הכיתוב "העיניים של המדינה" על חוף תל-אביב. השלטים נראים כחפץ יום-יומי - קרטון הכתוב בכתב יד ונעוץ על מקל בחוף הים. הטקסט שעליהם רווי במשמעות מקומית הקשורה לכיבוש החרמון. סתמיותו של השלט ומראהו הפשוט עומדים בניגוד לחשיבות שייחסו לכיבוש הר החרמון, ובכך הוא מעקר את המשפט המפורסם "העיניים של המדינה" ממשמעותו המקורית, בדומה לרדי מייד של דושאן.

באמצע שנות התשעים החל להיווצר הפורמט המוכר יותר של עבודותיה: הציור חולק לשני חלקים - עליון ותחתון (בדומה ל"זכוכית הגדולה" של דושאן - Duchamp), עבודת הציור התבצעה משולי הבד למרכזו, תוך בניית שתי פירמידות (או שני מגדלים) מנייר הדבק, שנועד במקור לסמן את גבולות הצבע. דוגמאות לכך ניתן לראות ביצירות "האמפתיה הסודית שלי", 2000, שמן על נייר דבק, "להוסיף אדום לסיפור חיוור", 2000, שמן על נייר דבק ו"עורלה", 2000, שמן על נייר דבק. בכולן מופיע שם היצירה, המהווה גם את החלק הטקסטואלי שלה במרכז הפורמט המלבני. הטקסט, הכתוב באנגלית, נושא עימו מגוון משמעויות חוץ-אמנותיות, הפועלות בקשר של בו-זמני של ניגוד ותיאום עם החלק הוויזואלי של היצירה, כך שבעת ובעונה אחת נוצרת אניגמה (חידה, תעלומה) מחד גיסא ופענוח חלקי מאידך גיסא.

מקורות וקישורים
גינתון, א., מיכל נאמן, ה' צבעים, (קטלוג), מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1999.
רחום, ס., גבולות, (קטלוג), מוזיאון ישראל, 1980.
בניימין תמוז (ער'), סיפורה של אמנות ישראל, מסד, 1980, תל-אביב, 306-304, 310-309.
שטרנהל, ז., "צופן על בד", הארץ, 16/04/99, עמ' ב. 11.
כבסה, מ., "משהו מפתה, משהו מתגלה", תל-אביב, 29/04/98, עמ' 24.
אביב, נ., "מיכל נאמן, הראש הכפול", ליידי גלובס, גיליון 29, ספטמבר 1994, עמ' 62-59.
פיכמן, ר., "מיכל נאמן 'שלג דאשתקד', (היו תערוכות)", סטודיו, גיליון 132, מרץ 2002, עמ' 60-58.
מרכז המידע המקוון לאמנות ישראלית, ע"ש גבריאל שרובר באתר מוזיאון ישראל.
עוזי צור, 09/02/01, עיתון הארץ, באתר גלריה ג'ולי אמ.
מרים כבסה על מיכל נאמן, באתר של עיתון תל-אביב
יצירות
בני בנים, 1981
העיניים של המדינה, 1974
אנציקלופדיה גשר, הערך מיכל נאמן, עצי אור - מט"ח זהב 2000
עצי אור 1999, שמן על בד

כתב: נעם טופלברג
עריכה לשונית: מיכל שקד​