מגריט רנה

מגריט, רנה Magritte, Rene
1967-1898

ציור, קולנוע, שירה, מוזיקה

אחד האמנים החשובים בתנועה הסוריאליסטית. סגנון יצירותיו מוגדר כסוריאליזם הפיגורטיבי.
מגריט נולד בעיירה לסינס, בלגיה. אביו היה חייט ואמו יצרה כובעים. רנה היה הבכור מבין שלושת ילדי המשפחה. כשהיה מגריט בן 14 התאבדה אמו בטביעה מסיבה לא ברורה. האירוע בא לידי ביטוי ברבות מיצירותיו של מגריט הבוגר ("הרוצח המאוים", 1926, "ההמצאה הקולקטיבית", 1934).
בין השנים 1918-1916 לומד מגריט באקדמיה לאמנויות יפות בבריסל. הוא מצייר בסגנון אימפרסיוניסטי, אחר כך בסגנון פוטוריסטי (1919) ואחר כך בסגנון קובו-פוטוריסטי. הוא אף מתחיל לפתח סגנון מופשט, אך ב-1922 מחזיר אותו המפגש עם יצירתו של ג'ורג'ו דה קיריקו "שיר האהבה" (1914) לציור הפיגורטיבי, ובו הוא דבק לאורך חייו. השפעתו של דה קיריקו מורגשת גם בעבודותיו המאוחרות יותר ("זיכרון", 1945).

המתנקש המאיים, 1926, מתוך אתר Olga's

לפרנסתו, מעצב מגריט פרסומות, מאייר כתבי עת ספרים, חוברות תווים, ומדפיס כרזות. ב-1926 ממלא מגריט תפקיד מרכזי בהתארגנות הקבוצה הסוריאליסטית הבלגית. הבסיס התאורטי של הקבוצה התפתח ללא קשר לסוריאליסטים הצרפתיים.
החל ב-1926 עוזב מגריט את העבודה בתחום הפרסום ומתמסר לאמנות. הדבר מתאפשר תודות לפול-גוסטב ואן חאקה (1967-1887), בעל גלריה לאמנות בבריסל. ואן חאקה חתם עם מגריט על חוזה, כתב מאמר עליו ראשון רציני, והציג תערוכת יחיד ראשונה שלו (1926) בגלריה שלו.

בין 1927 ל-1930 חי מגריט בפריז ומתחבר עם חברי הקבוצה הסוריאליסטית בצרפת. הסוריאליסטים הצרפתים שאפו להגיע למציאות שמעבר לנראה דרך שחרור של התת-מודע. מגריט לעומת זאת, ניסה להגיע לאותה המטרה דרך שבירה מודעת של מוסכמות הצגת המציאות. כדי להראות את המסתורי שמאחורי המראה היום- יומי מגריט שינה את צורתם, תפקידם ותכונותיהם של דברים מוכרים ("הזמן שקפא", 1939, "החדר הקשוב", 1953), והגדיר מחדש את הקשר שבין המראה לדימוי.

 החדר הקשוב, 1952, מתוך ויקיפדיה

החל באמצע שנות העשרים מופיעות אצל מגריט דמויות של אנשים במגבעת המסמנים את "הבורגני הקטן". באותה התקופה הוא גם מתחיל להתעניין בקשר שבין החפץ, ההצגה שלו באמנות והמילה, גבולות התפיסה האנושית ("בגידת הדימויים", 1929-1928 The Treachery of Image, המצב האנושי, "מפתח החלומות", 1930 , 1935 The Key of a Dream).
מגריט שאב את השמות ליצירותיו מספרות, מסרטים, ומיצירות מוזיקליות. לעתים הוא הזמין את חבריו הסופרים (פול נוז'ה ולואי סקוטינאר [Paul Nouge & Louis Scutenaire]) כדי לבחור יחדיו שם לתמונה. בתמונות הסוריאליסטיות הראשונות ניכר קשר בין הדימויים החזותיים והכותרת. הקשר הזה הלך והתרופף בשנות השלושים ("המודל האדום", 1935).
בשנות השלושים, כדי לשרוד בתקופת השפל הכלכלי, הוא פותח עם אחיו פול משרד פרסום.
בעקבות ההלם שהטילה מלחמת העולם השנייה הוא עובר תקופה קצרה של שינוי סגנוני: במקום הצבעים הקרירים, הצורות המדויקות, ופני השטח המלוטשים (מגריט צייר בחליפות מחויטות ונהג להגיד כי "את הצבע צריך להניח על הבד ולא להתיז על השטיח מסביב") הופיע סגנון עליז, דמוי אימפרסיוניסטי: צבעים בהירים ומגוונים ומשיכות מכחול נראות לעין ("הבשורות הטובות", 1944).
ב-1948 אייר מגריט את אחד הטקסטים העיקריים של הסוריאליסטים - "שירים של מאלדורור" מאת הרוזן לוטראמו; בשנת 1956 הוא מצלם כמה סרטים סוריאליסטיים קצרים בעלי אופי קומי; ב-1967 הוא יוצר פסלים משעווה המבוססים על דימויים מתוך ציוריו. שישה מן הפסלים נוצקו בברונזה אחרי מותו ("מאדאם רקאמייה", 1967).

רוב חיו מגריט חי בבריסל השקטה. הוא עצמו נראה כמו "האיש במגבעת". הדימויים הפנטסטיים שלו עוררו סקרנות אצל הציבור הרחב עוד בחייו, וקסמם לא פג עד היום. השפעתו בקרב הציירים מורגשת במיוחד באמנות הפופ ובאמנות המושגית.

מקור
פקה, מ' (1999), רנה מגריט, טאשן, קלן.

כתבה: אלה טל​