ליכטנשטיין רוי

ליכטנשטיין, רוי Lichtenstein, Roy
1997-1923

ציור, פיסול

רוי ליכטנשטיין נולד בניו יורק למשפחה מן המעמד הבינוני. הוא התחיל לצייר עוד בהיותו ילד, ובשנה האחרונה ללימודיו בתיכון למד ב"ליגת הסטודנטים לאמנות". כשסיים את בית הספר החליט לעזוב את ניו יורק וללמוד אמנות. הוא החל ללמוד בבית ספר לאמנות של אוניברסיטת אוהיו, אך לימודיו נקטעו בשל מלחמת העולם השנייה. ב- 1943 הוא גויס ושירת באירופה. ליכטנשטיין השתחרר ב- 1946, חזר לאוניברסיטה, וב-1949 קיבל תואר בוגר באמנויות יפות. ב-1949 הוא קיבל תואר מוסמך, ובאותה שנה אף התקיימה תערוכת יחיד ראשונה שלו.

ב-1951 פיתח ליכטנשטיין את אחד הנושאים העיקריים שלו הקשורים להיסטוריה אמריקנית ("בתוך מבצר לאראמי", 1955). הוא שאל נושאים מיצירות אמריקניות ידועות מן המאה ה-19, וטיפל בהם בצורה אירונית. הוא התנסה בסגנונות שונים, החל בסגנונו של פיקסו בשנות הארבעים ועד לציור המופשט בגרסה המאוחרת של "ציור פעולה". ציור הפופ הראשון שלו צויר ב-1956 ("שטר של עשר דולר").
ב-1960 לימד ליכטנשטיין בניו ג'רזי, ושם פגש את אלן קפרו, קלאס אולדנברג, ג'ים דיין ג'ורג' סגל, ונוכח בכמה מן המיצגים הראשונים. מפגשים אלה עוררו בו עניין בדימויים של אמנות פופ. אך הגירוי המידי ליצירת הפופ שלו בא כנראה מאחד מבניו. יום אחד הצביע בנו על ספר הקומיקס ואמר: "אני בטוח שאתה לא יודע לצייר ככה". ליכטנשטיין הרים את הכפפה וצייר את ששת הציורים הראשונים המבוססים על ספרי קומיקס. בציורים אלו הופיעו כל המאפיינים שהפכו לסימני ההיכר של יצירתו: נקודות דפוס, כיתוב, "בלונים" של דיבור ("הבט, מיקי", 1961).

ממבט ראשון נראה כי ליכטנשטיין העביר אל יצירותיו את המקור (קומיקס, פרסומת) כמעט ללא שינוי. מה בכל זאת הופך את ציוריו ליצירת אמנות ייחודית? האם לפנינו רק העתקה? האמן בוחר את הדימויים. ברגע שהוא מוציא אותם מהקשרם הרגיל הוא ממקד את תשומת לבנו בדברים שבמצב אחר ייתכן שלא היינו שמים לב אליהם, למשל: הגיבורה של "הנערה הטובעת" (1963), שיכולה להראות כאידאל האישה הרומנטית בהקשר של קומיקס מוצגת במבט אירוני בציור של ליכטנשטיין. הגיבורה ביצירה "הנערה הטובעת" חושבת: "עדיף לי לטבוע מאשר להזעיק את בראד לעזרה", בעוד שבסיטואציה בלתי רומנטית ברור שעדיף לקרוא לעזרה מאשר לוותר על החיים. בנוסף מגדיל האמן את הדימויים לממדים מונומנטליים, וכך מעצים גם את הבנליות שלהם. ולבסוף, ליכטנשטיין מבצע שינויים קלים בצבע, בקומפוזיציה ובצורה כשהוא מעביר דימויים מן המקור לבד. למעשה השינויים הקלים הללו יוצרים את הערך המוסף של היצירה.
לאחר שליכטנשטיין ביסס את הסגנון האנונימי של קומיקס ופרסומות כסגנונו האישי הוא פנה ליצירות מוכרות של אמנים אחרים: "אישה עם כובע פרחים" (1963) מבוססת על יצירתו של פיקסו, ו"לא פיגורטיבי" (1964) על עבודותיו של מונדריאן האופנתי.
ב-1964 שינה ליכטנשטיין את מנהגו המתבסס על עבודות מקור של אמנים אחרים, ויצר עבודות כמו "משיכת מכחול לבנה" (1965) שהן "קריצה" אירונית לעבר האקספרסיוניזם המופשט. מדי פעם הוא אף פנה לפיסול: "בלונדי" (1965), "סדרות של "פסלים מודרניים" (1967- 1968).

בשנות השבעים המאוחרות ובמשך שנות השמונים ליכטנשטיין קיבל את ההזמנות הציבוריות העיקריות שלו לציורי קיר ("משיכות מכחול עפות", 1984, בשדה תעופה פורט קולומבוס). ציור קיר נוסף נמצא במוזאון תל אביב.
הנושא המרכזי שנוכח בכל עבודותיו של המתוחכם שבין אמני הפופ בא לידי ביטוי בצורה ברורה ביותר בסדרה "מראות" (1972-1970). בסדרה זו הוא מתלבט בשאלת הייצוג באמנות.

מקורות

Akiama, A. and others (1996), The Dictionary of the Art History, Grove, New York.

Lucie-Smith, E. (2000), Lives of the Great 20th century Artists, Thames & Hudson, London.

Coplans, J., (ed.) (1973), Roy Lichtenstein, The Penguin Press, London.

כתבה: אלה טל​