לביא רפי

לביא רפי Lavie Rafi
2007-1937

ציור, תאוריה

רפי לביא נולד ב-1937 בישראל, בן למשפחת לוי מרמת גן, בעלת רשת בתי-הקפה "עטרה". היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד. במשך 35 שנים היה לביא מורה אימתני ומסור במדרשה למורים ברמת השרון, ואחראי לדורות של אמנים צעירים, בוגריה של המדרשה.
לביא ממלא בעולם האמנות הישראלית שתי פונקציות חשובות: אמן ומייסד אסכולת "דלות החומר" ומדריך - מורה ואב רוחני לדורות של תלמידי המדרשה. ביצירתו של לביא יש משום גילוי-דעת על מצב האמנות הישראלית ועל תנאי העשייה שלה. האמנות הישראלית נוצרה מתוך ריק מסורתי של "איקונוקלאזם" יהודי, כלומר האיסור לעשות פסל ותמונה, והייתה צריכה להכיר בסתירה המקופלת בעצם היותה, ואז גם להמציא לעצמה את נקודת הפתיחה.
"לביא קיבל השראה משני אמנים שהקו עמד במרכז יצירתם - אריה ארוך ואביבה אורי. "רציתי לתת בציור את הביטוי העצמי של הקו כתנועה, כריתמוס, כחומר וכצבע..." (רווין יורם, אמנות ישראלית בבנק דיסקונט לישראל, כתר, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 92).
בסוף שנות החמישים תיאר דמויות בנוסח ציורי ילדים, ובשנות השישים עבר למופשט והקו נעלם לתקופה קצרה, אך חזר והופיע כשרבוט על משטחים מונוכרומיים ורודים. לקראת סוף שנות השישים עסק בהדבקות של נייר ועיתון, והאות המודפסת הייתה ביטוי נוסף לקו. על ההדבקות והצבע שרבט לביא קווים שנראו כ"קשקוש" של ילד. לאחר מכן ניכרת ביצירתו נטייה לאמנות ה"פופ", בהשפעת רוברט ראושנברג.
ללביא שפת סימנים משלו, שיש לה מטען פרטי וכללי, והיא משקפת את עולמו הרגשי והרציונלי. הסימנים מוצגים בתמונות, במילים, בתצלומים ובהדבקות (לפעמים במהופך), בציור ובשרבוט. הם מיוצגים בעבודות בתמצות ראשוני. יש העדפה לצבעי יסוד, לצבע הוורוד ולציור מונוכרומי, בעיקר לבן, שהוא אנטי-צבע. הוא מציג אסתטיקה חדשה בצירוף של אלמנטים "לא מתחברים": קומפוזיציה לא מקובלת, מחיקות, מצע של דיקט וצבעי אקריליק במקום בד וצבע שמן. התבוננות ביצירתו היא מלאכת פענוח שמחייבת שימוש במאגר עשיר של אסוציאציות מורכבות.
במשך 20 שנה החרים מוזיאון ישראל את רפי לביא. "קבוצת 10+" קמה ב – 8.8.65 בדירתו של רפי לביא. ששת חבריה הראשונים היו לביא עצמו, מתי בסיס, אורי ליפשיץ, פנחס עשת, בוקי שוורץ וטוביה בארי. אליהם צורפו ציונה שמשי, בני אפרת, מלכה רוזן ויוסף גטניו. הקבוצה נולדה כהתארגנות נגד מנהל מוזיאון תל-אביב, שרצה לקיים תערוכות של אמנים צעירים אך לא כלל שמות שנראו ללביא ולחבריו כראויים. הקבוצה לא הייתה אידיאולוגית, התאפיינה בפלורליזם, ובעיקר לקחה על עצמה להביא לידיעת הציבור את קיומם של החברים בה. הקבוצה הושפעה מאמנות ה"פופ", שהתאימה לתפיסתה את האמנות בשירות החברה. לא עוד אמן היושב בחדרו ומצפה למוזה, אלא יורד לרחוב ומשתמש באמצעים שהוא מוצא בו – שולחנות עגולים, קטעי עיתונות, מגבות רחצה ובובות ילדים. לביא היה הכוח המניע של הקבוצה. הוא עצמו הושפע מיוסף זריצקי בהנחת הצבע וברגישות לחומריות, אך יותר מכול הושפע מאריה ארוך ומהשרבוט שלו ושל אביבה אורי.
בעבודתו של לביא ניכרות כמה תקופות: בין השנים 1957 ועד 1960 דמויות ילדותיות על נייר, ציור מופשט לחלוטין, תוך שימוש במלט לבן. בשנים שלאחר מכן ניכרת השפעת המופשט הלירי במירקמים ובשקיפויות. משנת 1962 מתייצבת מונוכרומיות ורודה שעליה מופיע שרבוט. החל מ-1965 מופיעות הדבקות של עיתונים ונייר, תוך שימוש מוגבר באות כתובה כתוכן צורני. באותה תקופה מופיעים גם מעין שרבוטי ילדים. לקראת סוף שנות השישים מתגברת השפעתו של ה"פופ", ומתחיל שימוש בנייר טאפט, היוצר סכימת פעולה קבועה, שעליה תתרחש פעילות הציור.
לביא שואף לפעול מחוץ לכל צורה נתונה, ומשלב בציורו כתב-יד שיש בו מן האוטומטיזם שאינו אלא התגלמותו הראשונית של הלך-רוח אקספרסיוניסטי. בשנות השמונים הציבה האוצרת שרה ברייטברג-סמל את לביא כמוביל בעולם האמנות הישראלית וסמל לתיאוריית "דלות החומר" שבנתה סביבו. יחד עם לביא כללה סמל גם את תמר גטר, יהודית לוין, יאיר גרבוז, מיכל נאמן ומיכאל דרוקס.
בשנת 1999, כשפרש לביא מתפקידו במדרשה, כתב עליו אדם ברוך: "רפי לביא עוזב את ההוראה, לא עוזב את העיר, גם כי פשוט אין לו (ואין לנו) לאן ללכת. שא ברכה, רפי לביא, ותראה מה זה: צחקת (בטוב לב) על זריצקי, ועכשיו, בעיני הצעירים, אתה זריצקי; התעמרת (פה ושם) בסטימצקי, ועכשיו אתה סטימצקי; ולפעמים לא היה לך פשוט עם שטרייכמן, ועכשיו, בעיני הצעירים, אתה שטריכמן" (ברוך, א., "רפי לביא לא עוזב את העיר", מעריב, תרבות מעריב, 14/05/99, עמ' 17).

מקורות

ברוך, א., "רפי לביא לא עוזב את העיר", מעריב, תרבות מעריב, 14/05/99, עמ' 17-16.
מרנץ, ל., "פעמיים לביא", מעריב, תרבות מעריב, 02/11/2001, עמ' 4.
פוקס, ש., "גורו (מיל')", מעריב, תרבות מעריב, 07/02/2003, עמ' 13-12.
רווין יורם, אמנות ישראלית בבנק דיסקונט לישראל, כתר, ירושלים, תשנ"ו, עמ' 92.
שפירא, ש., זה לא צבר זה גרניום. רפי לביא: עבודות מ-1950 עד 2003, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2003, עמ' 209.
שפי, ס., "עושר הדלות", הארץ, 19/02/2003, עמ' ד' 1, ד' 4.
תמוז, ב., (ער'), סיפורה של אמנות ישראל, מימי בצלאל, מ- 1906 ועד ימינו, מסדה, 1980, עמ' 176, 201, 252-248, 254, 257, 260, 265, 306-304, 309, 326.
קישורים
שרה ברייטברג-סמל, דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, על רפי לביא, אתר בבל
אדם ברוך, רפי לביא, קצת היטוריה בבקשה, אתר עיתון הארץ
ויקיפדיה - הערך רפי לביא
רפי לביא, ארכיון אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל

כתב: נעם טופלברג​