בקסט לאון

בקסט, לאון Bakst, Leon
1924-1866

עיצוב, ציור, תאטרון, תאוריה

לב רוזנברג (שמו האמיתי של האמן) נולד בעיירת גרודנו שברוסיה הלבנה למשפחה יהודית ממעמד בינוני. כשהיה ילד משפחתו עברה לסיינט פטרסבורג. בפטרסבורג הייתה לסבו שהעריץ חנות אופנתית של בגדים (ואולי מכאן האהבה לתלבושות אצל בקסט הבוגר). בשנת 1883 התקבל לב לאקדמיה לאמנויות של סנט- פטרסבורג. ב-1887 הוא עזב את המוסד הנוקשה והשמרני בלי לסיים את לימודיו, וזאת בעקבות שערורייה שעורר ציור שלו בתערוכת עבודות של תלמידים. בציור הציג את ישו, מריה וקדושים נוצריים כיהודים עניים מעיירה נידחת.
בקסט החל לפרנס את עצמו באיור ספרים ומגזינים ובציור דיוקנאות. עד מהרה הוא זכה להצלחה רבה בתחום זה. כצייר דיוקנאות הוא הצליח להדק את קשריו עם החברה הגבוהה וקשר קשרים עם פטרונים, שמהם אף הגיעו הזמנות.
בשנת 1889 החל לחתום על עבודותיו בשם בקסט (שם משפחה של סבתו היה "בקסטר"). לשם החדש היה צליל אירופי אצילי, והוא לא צרם לאוזן שאינה יהודית.
ב- 1890 פגש בקסט את האמן המפורסם אלכסנדר בנואה ואנשי חוגו. אלה היו בעיקר מוזיקאים ואנשי תאטרון. מפגש זה הרחיב את אופקיו של בקסט. אצל בנואה פגש בקסט את דייגילב - אמרגן של "הבלט הרוסי". האווירה בחוג חבריו של בנואה הייתה מאופיינת בהתנגדות לאקדמיזם הצר והלאומני ששלט באמנות הרוסית באותה תקופה. מחוג זה התפתחה מאוחר יותר התנועה "עולם האמנות". בקסט היה לאחת הדמויות המרכזיות בתנועה.
ב-1893 נסע בקסט לפריז והשתלם באקדמיה הפרטית לאמנות ואצל מורים פרטיים. הוא השתלם בסגנון הציור האקדמי, ותוודע לטכניקה האימפרסיוניסטית של ציור בחיק הטבע (plain air). החל בשנת 1912 הוא התיישב בעיר דרך קבע.
בקסט הצליח כאמור כצייר דיוקנאות ("דיוקן של דייגילב עם האומנת", 1906-1904,"דיוקן של אייסדורה דונקו", 1908) וכמאייר כתבי עת ("מיר איסקוסטבה", "אפולון"), אך הצלחתו האמנותית הגדולה הייתה בתאטרון. ב- 1902 הוא החל לעבוד עם התיאטראות הגדולים של סיינט פטרסבורג ("אדיפוס בקלונוס", 1904, "אנטיגונה", 1904). בין השנים 1921-1909 הוא עיצב בעבור "הבלט הרוסי" הצגות עונתיות מצליחות של אופרה ובלט רוסי בפריז. על אף שטובי הרקדנים, הזמרים, הכוריאוגרפים והמלחינים עבדו בעבור "באלה רוס" (הבלט הרוסי), התלבושות והתפאורה שעיצב בקסט היו בין הגורמים המרכזיים שהביאו להצלחה. לדוגמה: עיצוביו ל"שחרזאדה" (1910) (ראה כרזה ותפאורה) השפיעו על אופנת הלבוש והעיצוב של אותה התקופה.
בקסט יצא כנגד המסורת של חיקויי המציאות בעיצוב התאטרלי ששלטה עד אז. העיצובים שלו הם קסומים ופנטסטיים, אך יחד עם זאת הם מבוססים על ממצאים ארכאולוגיים ועל רישומים שעשה במסעותיו. המסעות לתוניס ולאלג'יר (1896) שימשו אותו בעיצוב תפאורה להפקות "שחרזאדה" (1910) ,"שלומית" (1912) ואחרים; המסעות ליוון ולכריתים (1907) היוו השראה לעיצוב התלבושות והתפאורה ב"פדרה" (1923), "דפניס וכלואה" (1912) ו"מנוחת אחר צהריים של פאון" (1912) (ראה תמונות) ואחרים. בשתי היצירות האחרונות הוא השפיע על כוריאוגרפים כששכנע אותם לבסס את תנועות הרקדנים על תנוחות שמופיעות על כלים יווניים עתיקים.
בקסט התעניין מאוד בתרבות קלסית ובאמנות קלסית. הוא פרסם מאמרים והרצה בנושא.

מקורות וקישורים
לאון בקסט: היפהפייה הנרדמת, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992.
שניידרמן, חווה (1992), בימת הקסמים של ליאון באקסט. עיצובים לתיאטרון ועבודות אחרות, מוזיאון ישראל, ירושלים.
Akiama, A. and others (1996), The Dictionary of the Art History, Grove, New York.
Pruzhan, I. (1987), Leon Bakst, Aurora, Leningrad.
Schouvaloff, A. (1991), Leon Bakst, Scala, London.

כתבה: אלה טל​