החירות מובילה את העם, אז'ן דלקרואה Liberty Leading the People, Eugene Delacroix
1830 לובר, פריז

שמן על בד, 325X260ס"מ
שלושת הימים שבין 27 ביולי ובין 29 ביולי שנת 1830 בפריז ידועים כ"שלושת ימי התהילה" (Trois Glorieuses). באירוע זה, שהיה אחד מיני רבים במהלך המהפכה הצרפתית, התקוממו המהפכנים הרפובליקנים-ליברליים כנגד הגבלת חופש העיתונות בתקופתו של שארל העשירי, המלך האחרון לבית בורבון. בסופה של ההתקוממות הקיץ הקץ על שלטונה של שושלת בורבון, ואת שארל העשירי החליף לואי-פיליפ, הדוכס מאורליאנס.
במהפכה הצרפתית נכללת גם העלייה על הבסטיליה, בית-הכלא המלכותי בפריז שבו היו כלואים מתנגדי המשטר. המהפכנים החריבו את בית-הכלא אך גילו לאכזבתם כי האסירים שהיו שם פונו מבעוד מועד למקום אחר. למרות זאת, האירוע לא איבד מחשיבותו ומסמליותו: הפריצה לבסטיליה נתפסה כניצחון החירות על הדיכוי וכסמל לחופש.
דלקרואה, שהיה עד לאירועים, ראה בהם נושא מודרני לציור. הוא תרגם את רגשותיו הסוערים ליצירה גדולת ממדים, שהביעה את תמיכתו באירועים ואת התלהבותו הרבה מההתגייסות של המעמדות השונים בעם. אין ספק כי הצייר, שגם היה חבר במשמר הלאומי, חש מעורבות אישית, כיוון שהכיר חלק מהדמויות המרכזיות באירועים הן מצד המהפכנים והן מצד בית המלוכה. במכתב לאחיינו שארל ורנינאק (Verninac) הוא כתב: "שלושה ימים בינות ליריות וכדורים, מלחמה משתוללת בכל מקום. משוטט פשוט כמוני הסתכן בפגיעה ממש כמו הגיבורים המאולתרים שהתקדמו אל מול האויב, נושאים חתיכות פח מחוברות לידיות מטאטאים".
דלקרואה החל לעבוד על היצירה בספטמבר 1830 וסיים אותה בדצמבר. היא הוצגה לראשונה בסלון במאי 1831. כהרגלו, תחילה יצר רישומי הכנה רבים לכל דמות ולכל חלק ביצירה. חלק מהדמויות המרכזיות היו אנשים ממשיים ומוכרים, וחלקן אלגוריות או דמויות מייצגות. היצירה מתארת את הלחימה על הבריקדות, כלומר מעבר למתרסים ברחובות הצרים של פריז. לאחר האירועים הללו החליט מהנדס העיר פריז, האוסמן "המחדש", להרוס את הרחובות הצרים כדי לא לאפשר בניית מתרסים נוספים.
בעבור דלקרואה, הציור היה כרזה פוליטית של המהפכה. למרות שהוא עצמו לא לקח חלק פעיל בלחימה, הוא מיקם את עצמו בתוך האירועים כסטודנט האוחז בנשק ומוביל אחריו את העם יחד עם הפועל. מעבר לבריקדה המעלה עשן, ממש לרגלי הצופה, מתוארות הדמויות המקריבות עצמן על מזבח החופש: אזרח ושני חיילים המעניקים ליצירה איכות של תיעוד, האופייני ליצירות ההיסטוריות של גרו ואחרים, בשל בגדיהם המאפיינים את התקופה והתיאור המדויק של המוות. עם זאת, גם לדמויות אלו ממד אלגורי: הגווייה השמאלית, השוכבת כשמכנסיה מופשלות, מושפעת מדמותו הקלאסית של הקטור, הגיבור ההומרי.
המשמעות של תיאורי המוות היא כי החירות והחופש נקנים בדם ובסבל וכי על החירות לדרוך על הבריקדה האנושית כדי להגיע ליעדה. אך תחושה זו חולפת מיד כאשר עולים מעלה בעקבות הדמות הפצועה המרימה עצמה אל על. שם, על רקע החורבות התיעודיות של העיר, מניף הפועל משמאל חרב, הסטודנט (כאמור, דלקרואה עצמו) אוחז ברובה, ונער הרחוב אוחז באקדח בכל אחת מידיו.
כל המעמדות המתמרדים מקיפים את המוזה, האישה המובילה את ההמון מעל לחורבות, כשהיא אוחזת בידה הימנית את דגל המהפכה בן שלושת הצבעים: אדום המסמל שוויון, כחול המסמל אחווה ולבן המסמל חופש, ורובה בידה השמאלית. דמות האישה, יצור בן-כלאיים המערב את פריז ואת מרומי האולימפוס, נושאת עימה ריבוי של אסוציאציות: הכובע על ראשה נקרא כובע פריגי, שאותו היה נהוג לחבוש לראשם של עבדים משוחררים בתקופה הרומית, ומכאן הפך לסמל לחופש. עמידתה וחזה החשוף מאזכרים את הוויקטוריות (אלות הניצחון) הרומיות. מעבר לכך היא מסמלת גם את השתתפותן ההרואית של הנשים במאורעות הרחוב, כשם שבן לווייתה הצעיר מסמל את סיפורי הגבורה של הנערים. הנער הצעיר היה דמות מוכרת ברחובות פריז בשם גברוש, ומוזכר גם בספרו של ויקטור הוגו "עלובי החיים". הוא ניצב בתנוחת "ישו השופט", כלומר יד ימין למעלה ויד שמאל למטה. תנוחה זו מייצגת את הצדק והמשפט, ומשמעותה: מי שלימיני מקומו בגן עדן ומי שלא – בגיהינום. דלקרואה העניק לנער את תפקיד שופט הצדק מתוך תפיסת עולם רומנטית, הרואה בילדות תקופה של נאיביות וראיית עולם אמיתית ופשוטה. האמת והצדק באים לידי ביטוי גם בתיאור של קתדרלת נוטר-דאם, הרחק מאחור ומימין למורדים, כשעל צריחיה מתנוסס דגל המהפכה.
דלקרואה ראה ביצירה את תרומתו כאמן למטרות המהפכה. ב- 28 באוקטובר 1830 הוא כתב לאחיו: "ציירתי נושא מודרני, בריקדה, ולמרות שלא לחמתי בעצמי בעבור מדינתי, לפחות ציירתי בעבורה".

מקורות וקישורים
אתר Art History on Stamps
אתר The France of Victor Hugo
אתר Smarthistory
אתר מוזיאון הלובר
אתר Webmuseum
אתר הגלריה של אולגה
אתר רשת BBC
אתר humanitiesweb
אתר ezinearticles

כתב: נעם טופלברג​