דיוקן עצמי, וינסנט ואן גוך Self Portrait, Vincent van Gogh
1887 מוזיאון ואן גוך, אמסטרדאם
שמן על בד, 37.5 על 44 ס"מ
ואן גוך צייר מעל לשלושים דיוקנאות עצמיים בין השנים 1886 – 1889. כאמן, הדיוקנאות שימשו אותו לפיתוח טכניקות שונות, וכאדם - לבדיקה וטיפול עצמי. היושרה של ואן גוך באה לידי ביטוי בדיוקנאות אלו, החושפים את רגשותיו ומצבו הנפשי בכל שלב שבו צייר.
דיוקן עצמי עם כובע לבד, 1887, מתוך אתר auralaura
דיוקן עצמי זה צויר בחורף שבין השנים 1887 – 1888, כאשר ואן גוך חי בפריז, קצת לפני המעבר שלו לעיירה ארל. בתקופה זו הקדיש זמן רב ללימוד ומחקר של הטכניקה הפוינטליסטית של הניאו-אימפרסיוניסטים - פיתוח האימפרסיוניזם בשלהי המאה התשע- עשרה על ידי שכלול הנחת כתמי הצבע הטהור בנקודות קטנות ועדינות על הבד, ובהתבסס על חקר מדעי של האפקטים האופטיים הנוצרים מכך- שהייתה פיתוח של האימפרסיוניזם. עם זאת, הוא לא ניסה לחקות את הטכניקה אלא ליצור גרסה אקספרסיבית משלו. השימוש שלו במשיכות מכחול הנעות בכיוונים שונים יצר הילה מעגלית סביב ראשו, מוטיב שאפיין רבים מהדיוקנאות שלו והיווה אבן דרך בעיצוב סגנונו המאוחר.
ואן גוך, דיוקן עצמי עם כובע לבד אפור, שמן על לוח, 1887 מתוך: הגלריה של אולגה
אל הטכניקה הפוינטליסטית התוודע ואן גוך כשביקר בתערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה שנערכה בפריז בשנת 1886. בתערוכה הציגו גם אמנים חדשים כג'ורג' סרה ופול סיניאק, שהחלו לפתח סגנון חדש ומדויק יותר מתוך הרעיונות האימפרסיוניסטיים. ואן גוך הושפע מהסגנון החדש אך יישם אותו בדרכים הסוטות מהרעיון המרכזי של סרה – בחירת הצבעים והנחתם בנקודות דומה, אך הדיוק נעלם ובמקומו מופיעה סערה רגשית. הטכניקה שלו אימפרסיוניסטית אך אקספרסיבית בו זמנית. בוויכוחים שערך באותה תקופה עם גוגן ואמיל ברנאר סירב ואן גוך לקבל את טענתם כי האימפרסיוניזם הוא השלב הסופי בהתפתחות הציור. יצירות מסוג זה מדגימות את החיפוש שלו אחר דרכים חדשות של ביטוי.
ואן גוך, דיוקן עצמי עם אוזן חבושה, 1889, שמן על בד, מתוך: הגלריה של אולגה
כמו ברבים מהדיוקנאות שלו ממוקם ואן גוך במרכז הילה היוצרת סוג חדש של פרספקטיבה מעגלית. ההילה ובגדי האמן, המשתלבים בה כמעט לגמרי, מורכבים ממערך נקודות מסודר יחסית של כחולים וכתומים. ואן גוך הפריד את הבגדים מן הרקע רק על-ידי כיוון משיכות המכחול; נטייה זו תלך ותגבר אצלו כשהכיוונים של משיכות המכחול יהפכו לאלמנט המרכזי הבונה את הנפחים בציור. פניו של ואן גוך מצוירים באותם גוונים כמו הרקע, אלא שהדגש בהם הוא על הכתום והצהוב במקום על הכחול. שינוי הדגש הצבעוני הופך את הפנים לחמות ומתפרצות ואת הרקע לקר ומתכנס; כך נוצר אפקט הריחוף של הפנים. הכובע הכפרי שהאמן חובש מכיל בתוכו את הכחולים של הרקע, אבל במקום הצהוב הוא משולב בירוק עדין ורגוע. הפרספקטיבה ביצירה נבנית בעיקר באמצעות הניגוד בין הכחול הקר, המתכנס פנימה, ובין הכתום-צהוב החם, המתפרץ החוצה. השימוש בצבעים משלימים מגביר את אפקט הריחוף של הדמות.
ואן גוך, דיוקן עצמי עם מקטרת, שמן על בד, 1888-9, מתוך: הגלריה של אולגה
בדיוקן זה הגיע ואן גוך לשכלול של הטכניקה והסגנון שלו, וקיבע את הרעיונות המרכזיים המועברים בדיוקנאות: הניכור שלו מהחברה, הבדידות, היותו סוג של קדוש מעונה וכדומה.
כובע הקש שלראשו של ואן גוך מבטא את תפיסתו את האמן כאיש עובד כפיים, פועל, החובש כובע עבודה המגן מפני השמש. הפנים המרחפות בתוך הילה מנתקות את האמן מהסביבה המציאותית ומייצגות את תחושת הבדידות והניתוק שלו מן החברה. ההילה מזכירה את הילות הקדושים שהיו מקובלות בציור של ימי הביניים, ומייצגת את תפיסת האמן את עצמו כקדוש מעונה, שסביבתו אינה מבינה אותו.
מקורות וקישורים
אתר vggallery
אתר מוזיאון ואן גוך באמסטרדם
אתר ויקיפדיה
אתר safran-arts
אתר אוניברסיטת פרינסטון
אתר הגלריה של אולגה
אתר artyfactory
כתב: נעם טופלברג