באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, האחים שמיר

באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, האחים שמיר One Hand is working while the other hand is holding a dagger, Shamir Brothers
1954 ישראל

הדפס ליתוגרפיה, 68.5X48 ס"מ, אוסף מכון לבון
מקסים וגבריאל שמיר, הקימו בשנת 1935 את "סטודיו האחים שמיר" לעיצוב בתל-אביב בו התמקדו בשלושה תחומים עיקריים: עיצוב סמלי המדינה, עיצוב כרזות עבור מוסדות הממסד לצורך הגשמת יעדים קצרי טווח ופרסום מוצרים ועיצוב מסחרי. כרזה זו שייכת לתחום השני.
עם הקמת המדינה החלו האחים שמיר לעצב באופן קבוע כרזות עבור "הסתדרות העובדים העבריים בארץ ישראל". ארגון זה הוקם בשנת 1920 לצורך קידום ענייניהם המקצועיים של העובדים ומפלגות הפועלים בארץ ישראל. למרות היותו ארגון גג, הייתה הסתדרות העובדים ארגון בעל אופי מפלגתי ופוליטי סוציאליסטי מובהק ונשלטה על ידי מפלגות המזוהות עם קו פוליטי זה. בשנים בהם עבדו האחים שמיר עבור ההסתדרות שלטה בה מפלגת מפא"י, אז מפלגת השלטון והכרזות שעוצבו עבור ההסתדרות אכן משקפות את האידיאולוגיה הסוציאליסטית הציונית בהתאם לקווי היסוד של ההסתדרות.
כרזה זו עוצבה לציון חגיגות "האחד במאי" של שנת 1954 ושלושים וארבע שנים לייסוד הסתדרות העובדים. למרות שמקורו של חג האחד במאי הוא בארה"ב (בתאריך זה, בשנת 1886 נערכו הפגנות מחאה ברחבי ארה"ב בדרישה לקיום יום עבודה בן שמונה שעות בלבד. במהלך ההפגנות נהרגו ונפצעו רבים ויום האחד במאי נקבע כיום זיכרון לקורבנות ויום חג העבודה), הוא מזוהה יותר מכל עם האידיאולוגיה הקומוניסטית של מרקס ואנגלס שכן בשנת 1889, בכנס האינטרנציונל השני בפריז הוחלט לקבוע כי האחד במאי הוא יום הסולידריות הבינלאומי של כל פועלי העולם וכי הדגל האדום יסמל את מאבק הפועלים ואת דם אלו שנרצחו בהפגנות.

באדיבות מכון לבון 

הכרזה מתארת שלוש דמויות גדולות המייצגות את המעמד העובד בארץ ישראל. שלושת הדמויות הן גבריות, חזקות, ניצבות בפיסוק רחב ובטוח ואוחזות כל אחת בכלי המייצג מקצוע אחר. הדמות הקדמית, שחורת השיער אוחזת בידה את חפירה ומייצגת את החקלאים. דמות זו מופיעה במלואה ובמישור הקדמי של התמונה, כשהיא פונה ישירות אל הצופה ולכן נתפסת כדמות החשובה ביותר, ומעידה על תפקידה – הפרחת הארץ, כמרכזי. הדמות השנייה, מוסתרת חלקית על ידי הראשונה, מופיעה בפרופיל ופניה לכיוון מערב (ימין בתמונה). זוהי דמות של לוחם, המזוהה על פי מדי החאקי שהיא לובשת, הקסדה שעל ראשה והנשק שבידה. הנשק ניצב על הקת ולועו פונה כלפי מעלה ומערבה, כמו פונה אל מחוץ לגבולות הארץ לצרכי הגנה עליה. הדמות השלישית, מוסתרת חלקית על ידי שתי הקדמיות היא דמות של בנאי האוחז בפטיש ולראשו כובע קסקט. הוא ניצב בביטחון מאחור, גבוה מכולם ומקרין עצמה וביטחון עצמי. פניו פונות מזרחה (שמאל בתמונה).
שלוש הדמויות ניצבות על גבי מפת ארץ ישראל והן גדלות בהרבה, ביחס למפה, מדמות אדם. המפה מתוארת בצבע לוקאלי שחור המוקף בקונטור אור לבן בוהק. על פי החלקים הלבנים ניתן לזהות כי מדובר במפת מדינת ישראל כפי שהייתה לאחר הסכמי שביתת הנשק בשנת 1949, עם תום במלחמת העצמאות. סביב המפה מופיע רקע תכלת המזכיר את הים אך מקיף את מדינת ישראל מכל צדדיה, ומסמל את בדידותה באזור ובעולם.
הדמויות, המפה והרקע שטוחים, דו ממדיים, ונראים כמורמים אל עבר פני הבד, כך שנוצרת תפיסת חלל שטוחה. העומק ביצירה נוצר אך ורק בשל ההסתרות של הדמויות זו את זו והבדלי הגובה ביניהן, אך מבחינת הגדלים, גווני הצבע והיחס בין דימוי לרקע קיימת השטחה. גם הצבעוניות הלוקלית ומשחקי האור והצל הסכמתיים תורמים לתחושה זו. האור מגיע מכיוון מערב, ומחלק באופן גיאומטרי את פני הדמויות וגופן. ההשטחה והחלוקות הגיאומטריות של האור מושפעות מהאמנות הקומוניסטית של מלביץ' ואמנים אחרים שהושפעו בזמנו מהקוביזם הסינתטי.
צבעי הכרזה הלוקליים סמליים ומפנים את הצופה אל מקורות אידיאולוגיים ברורים: האדום והצהוב הם צבעי דגל ברית המועצות, האדום מסמל כמובן את דגל אחוות הפועלים, הכחול והלבן הם דגלי מדינת ישראל, צבעי החום והחאקי מייצגים את צה"ל ואת עבודת האדמה וניגודי האור והצל (שחור ולבלן) מייצגים את המעבר מחושך לאור ואת הגאולה באמצעות העבודה.
מלבד הדימויים הכרזה כוללת גם טקסטים וסמלים. מצד שמאל למעלה רשום "1 במאי 1954", כאשר המספר 1 משמש גם כמוט לדגל אדום מתנופף, כאמור הדגל המסמל את מאבק הפועלים ואת דם הנרצחים באירועי האחד במאי המקורי. במישור התחתון של הכרזה מופיעה באלכסון ובצבע אדום הכתובת: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח". זהו פסוק הלקוח מספר נחמיה (פרק ד' פס' יא') המייצג התחלה חדשה בחיי העם היהודי. בימי נחמיה שבו גולי בבל אל ארץ ישראל. מלכות פרס, ששלטה באזור, גילתה כלפי היהודים סובלנות רבה והרשתה להם לחזור לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. נחמיה התמנה למושל יהודה ועליו הוטלה משימת בניית ושיקום חומות העיר. מפעל זה נתקל בהתנגדות מצד עמים נוספים שחיו בארץ והעסקים במלאכה נאלצו להגן על עצמם תוך כדי עבודת הבנייה.
הכרזה, אם כן, משווה את המפעל הציוני של הסתדרות העובדים עם מפעל בניית הארץ של נחמיה ומציגה את הצורך בהתגוננות תוך כדי העבודה. עם זאת, אחיזת יד אחת בנשק והשנייה בכלי העבודה מסמלת שני כוחות מנוגדים – בנייה והרס, ומרמזת על שאיפה ליום בו יוכלו הבונים להניח את הנשק ולהתמסר כל כולם לבנייה וליצירה כפי שכתוב בנבואת ישעיה "וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (פרק ב' פסוק ד').

מקורות וקישורים
פרקש אהרון (אוצר), "זכות הצעקה", תערוכת כרזות 1 במאי, 1920-1980, גלריה פרקש, 2003.
אתר מכון לבון
אתר מוזיאון האחים שמיר
אתר מכון שנקר לעיצוב
אתר תנועת העבודה הישראלית
אתר הניווט בתנ"ך

כתב: נעם טופלברג​