באוהאוס, וולטר גרופיוס Bauhaus, Gropius Walter
1925 דסאו, גרמניה
בית הספר של הבאוהאוס (בית הבנייה) שנעשה לסמל המודרניות, נוסד על ידי האדריכל והמעצב וולטר גרופיוס (Walter Gropius, 1969-1883) ב- 1919 בוויימאר (Weimar) שבגרמניה. בית הספר היה מיזוג של האקדמיה לאמנות ושל בית הספר למלאכת מחשבת. הבאוהאוס ריכז אמנים, אדריכלים ומעצבים ידועי שם, והיה פתוח לדרכי מחשבה חדשות באמנות, בעיצוב, באדריכלות ובדרכי ההוראה של תחומים אלה. נעשו בו ניסיונות למצוא דרכי ביטוי חדשות ולהשתלב ברוח המאה העשרים.
לדעת גרופיוס עצמו: "המטרה העליונה והסופית של האמנות החזותית היא הבניין השלם ולא קישוט הבניינים כמו קודם. רק במאמץ מודע ומכוון של כל בעלי המקצועות ניתן להוציא כל אחד מהם מבדידתו. אדריכלים, ציירים, ופסלים חייבים לשוב ולהכיר שהבניינים הם ישויות מורכבות".
בניין הבאוהאוס, דסאו, 1926, מתוך אתר ויקיפדיה
בלחץ השלטון הסוציאליסטי נאלץ הבאוהאוס בעל הרעיונות החדשניים לעבור לעיר דסאו (Dessau) (1925). בדסאו הקים גרופיוס בניינים חדשים, ונוצרה קהילה שקיימה קשר הדוק עם אדריכלים ואמנים בעולם. הם קיימו תערוכות, קונצרטים, הצגות ואופרות.
כאשר עבר הבאוהאוס לדסאו, ניתנה לגרופיוס הזדמנות ליישם הלכה למעשה את דעותיו בתחום האדריכלות והעיצוב בבניית מכלול שלם שבו יפעל בית ספרו. בבנייה שולבו שיקולים אסתטיים עם שיקולים פונקציונליים. חזית מכלול הבניינים אינה סימטרית; יש צורך להקיף את מכלול המבנים על מנת להבין את הפונקציות השונות של חלקי הבניין. במבט על ניתן לראות כיצד מישורים ונפחים חודרים זה לתוך זה. מערך החללים אינו סמטרי אף הוא, והוא כולל מלבנים בגדלים שונים. את המבנה שהוקדש ללימודי האמנות ואת המבנה שהוקדש ללימודי האמנות מחבר גשר, ומתחתיו עובר הכביש.
המכלול כולל מבנה למגורי סטודנטים, אולם מופעים וחדר אוכל. לצוות נבנו מגורים בחורשה הסמוכה. כלומר, חלקי הבניינים מובחנים זה מזה אך בסיכומו של דבר יש ביניהם אחדות מבנית.
התכנית ממשיכה את עקרונות התכנון של גרופיוס עוד משנת 1911 בבית החרושת פאגוס. בסיס המבנה פונקציונלי, והמעברים קצרים, חוסכי זמן. למעשה לא היה צורך לבנות את הגשר כי הכביש שמתחתיו לא היה קיים. הכניסות הנפרדות לשני הבניינים נראו כמו הפרדה גאוותנית בין אמנות לאומנות. זרועות נשלחות לכל עבר, והעין עולה ויורדת בלי הרף בין הבניינים הנישאים לגבהים שונים. חלק מהם בנויים על עמודים וחלק על הקרקע. המבנה משלב בטון מזוין עם לבנים ומרצפות של בטון הנתמכות בקורות. הגגות שטוחים, והם צופו בחומר מיוחד.
מסגרות החלונות עשויות פלדה, והזכוכית משוריינת. נבנו גם קירות זכוכית. חוקי הבנייה של גרמניה דרשו שימוש בבטון בקירות חיצוניים, אך גרופיוס השתמש במינימום הדרוש בחוק. אך לבטון זה אין תפקיד ביציבות המבנה מפני שגרופיוס יצר "קירות וילון". גם כאן, כמו בבית החרושת פאגוס, הרצפות אינן נוגעות בקיר החיצוני. במערך הכולל ניתן לראות חדירת חללים זה לתוך זה. מכל זווית רואים דבר אחר; הקירות ממש זורמים זה לתוך זה, אין חזית אחת מודגשת.
מגורי הסטודנטים כללו 28 חדרי סטודיו פשוטים ומרווחים לשינה ולעבודה. לפני כל חדר, מבחוץ, לוח בטון בולט למרחב היוצר מרפסת קטנה. בחדר שולטים קווים ישרים וברורים. גם מבנה הרהיטים שימושי ופשוט ונטול כל קישוט.
בעיצוב מגורי הצוות בולטת ביותר זיקתו של גרופיוס ל"דה סטיל". הבתים אינם נפרדים אלא מהווים יחידה אחת. היחידות זהות, תקניות, אך יש אפשרות לגמישות בחלוקת החללים הפנימית. גרופיוס חיבר שתי יחידות שוות אך במהופך, ויוצר צורה אסימטרית. נלקחו בחשבון הצרכים המיוחדים של מגורי יוצר - למשל סטודיו שפונה לצפון, מרפסות גדולות מוקפות מעקה. מעקה זה והארובות הפינתיות הקטנות הם הקישוט היחיד בבניין. הקירות החלקים והלבנים מזכירים גם הם את האדריכלות של קבוצת ה"דה סטיל": מרפסות בכמה מפלסים, אפשר להשקיף על הנוף מסביב, קוביות שקופות למחצה וביניהן משחק פיסולי. קרבת מגורי הצוות למגורי הסטודנטים הייתה חידוש.
מקורות
אמנות בעידן הטכנולוגי: גישות פרו-טכנולוגיות. יחידה 5 - אדריכלות במאה ה-20, האוניברסיטה הפתוחה, רמת אביב, תל-אביב, תשמ"א 1981.
לקשטיין, אילנה (1990), תולדות האמנות ואדריכלות: לקט סיכומים. יד החמישה.
כתבה: קטי חומיצר