מבוא
המפגש הבין-תחומי בין אמנות, אדריכלות ועיצוב שגורמיו הם היוצרים עצמם, התקיים ומתקיים במסגרת היצירה הרב-תחומית של היוצרים כיחידים.
המפגש בין תחומי היצירה החזותית מתרחש במסגרת עיסוקו של היוצר היחיד, במידה כזו או אחרת, בשלושת התחומים: אמנות, אדריכלות ועיצוב, או לפחות בשניים מהם. מפגש בין תחומים הבא לידי ביטוי בעבודה של היוצר היחיד יכול לנבוע מאילוצי פרנסה, או מסקרנות או מתפיסה מוצהרת. במפגש כזה תחום אחד או יותר יכולים להיות דומיננטים במכלול עיסוקם של יוצרים ולשאוב סממנים או מאפיינים מן התחומים האחרים הנותרים מוצנעים יותר.
יש שהיוצרים היחידים בנטייתם הרב-תחומית יוזמים תנועות בעלות אידאולוגיה הקוראת ליצירה טוטלית או נמנים עם תנועות כאלה. תנועות אידיאולוגיות מעין אלה יוצרות בהתהוותן מפגשים בין יוצרים מתחומים שונים ומשפיעות על יוצרים מתחום אחד לעסוק גם בתחומי יצירה אחרים. בתי הספר המכשירים את היוצרים והמוזאונים והגלריות החושפים ומפיצים את יצירותיהם ברבים שימשו ומשמשים פעמים רבות כסוכנים המקדמים ומפיצים את היצירה הרב-תחומית. כמה בתי ספר ידועים באירופה ובארצות הברית גיבשו תכניות לימודים מיוחדות שהכשירו לא רק יוצרים בודדים אלא גם תנועות שנופפו בדגל הרב-תחומי כיעד רצוי ליצירה החזותית במאה העשרים.
יוצרי אמנות ואמנות שימושית
במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עסקו אמנים רבים בעיצוב, או במה שמכונה אמנות שימושית או אמנות מסחרית (עיצוב כלים, שילוט, כרזות) לצורכי פרנסה. כאלה היו רוב האמנים האימפרסיוניסטים, הפוסט- אימפרסיוניסטים, ואחריהם אמנים מזרמים שונים בעשורים הראשונים של המאה העשרים. רבים מהם הצניעו את עיסוקם באמנות השימושית ומיעטו בחשיבותו. יוצרים כאלה, ביניהם אדוארד מאנה, אוגוסט רנואר, אדוארד מונך, רנה מגריט ואחרים, הוגדרו על-ידי כותבי ההיסטוריה כאמנים פורצי דרך. לעומת זאת, כמה מבין האמנים שעסקו בשלהי המאה התשע-עשרה באמנות מסחרית או שימושית, בעיצוב כרזות או באיור ספרים, ייחסו לעבודתם דרגת חשיבות זהה לזו שייחסו לאמנות שלהם. אצל אמנים אלה ניתן לזהות קשר סגנוני בין ציוריהם לכרזותיהם: ז'ול שרה, מחלוצי מעצבי הכרזות, השתמש בכרזותיו בסממנים של סגנון הרוקוקו בציור; טולוז לוטראק שתיעד ביצירותיו את חיי הפריצות והשעשועים של פריז בשלהי המאה התשע-עשרה, נוקט הן בכרזותיו והן ברישומיו ובציוריו שפה חזותית אחידה, זו המאופיינת באותה הבוטות הסגנונית בקומפוזיציות המבליטות דמות או נקודת מבט, בקווים הגסים ובדמויות קריקטורליות. במידה מתונה יותר ניתן למצוא קשר סגנוני ישיר בין הכרזות לציורים הן של בונאר פייר (ראה כרזות של בונאר) והן של אלפונס מוחה. לוטרק, בונאר ומוחה נודעו ונותרו בזיכרון ההיסטורי כציירים, כמעצבי כרזות וכמאיירים.
יוצרי אמנות ואומנות
במקביל לאמנים שעסקו לפרנסתם בעיצוב ובאיור, במוצנע או כחלק המשולב ביצירתם, במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובעשורים הראשונים של המאה העשרים פעלו יוצרים שעסקו במודע בכמה תחומי יצירה, ולא ראו בזאת פחיתות כבוד. אדרבא, הם עסקו בכמה תחומים של יצירה חזותית מתוך אמונה באיחוד האמנויות והאומנויות, ומתוך שליחות חברתית ותרבותית. הראשון שבהם, שאף השפיע על רבים שהמשיכו את דרכו באירופה ובארצות הברית, הוא ויליאם מוריס. מוריס, שהחל את דרכו בציור כחלק מן הקבוצה הפרה-רפאליתית, דגל בשילוב שבין האמנויות לאומנויות מתוך, אידאולוגיה חברתית והתנגדות לתעשייה, שייצגה בעיניו את הקפיטליזם ששנא ועיצוב גרוע של מוצרי התעשייה. מוריס אחז בתפיסה הדוגלת בחזרה לימי הביניים - חזרה לתקופה שבה איגד מבנה הקתדרלה את כל האמנויות והאומנויות ושבמהלכה היו הציור והפיסול חלק בלתי נפרד מהאדריכלות והסביבה השימושית.
מתוך השקפה זו עסק מוריס במספר רב של תחומי יצירה חזותית: אדריכלות, ציור, איור ומלאכות מחשבת כמו עיצוב שטיחים, עיצוב כלים, עיצוב אריחים, ציפוי קירות, משטחי טקסטיל ועיצוב רהיטים.
המשך ישיר להשקפתו של ויליאם מוריס היוו אגודות הארטס אנד קרפטס בתקופת המעבר שבין המאה התשע-עשרה למאה העשרים. בבריטניה, ברחבי אירופה ובארצות הברית פעלו בצוותא מעצבים, אדריכלים, אמנים ומאיירים במסגרת סדנאות רב-תחומיות שדגלו באיחוד האמנויות. מרכזים חשובים שראוי לציינם פעלו בווינה ובגלזגו. בווינה, במסגרת קבוצת הססציונה והווינר וורקשטטה יצרו יחדיו יוזף הופמן, קולומן מוזר, גוסטב קלימט, ועוד עשרות אומנים, אמנים ואדריכלים אחרים. הקבוצה שמה לה למטרה לפתח את האמנות ועמה את האמנויות השימושיות והאדריכלות תוך יצירת מילון צורות חדש ושימת לב מיוחדת לפרטים ולאיכות החומרים והעיצוב. דוגמה מובהקת ליצירה משותפת רב-תחומית של הקבוצה הוא ארמון סטוקלט שבתכנונו, בעיצוב הפנים שלו ובעיטורו היו מעורבים הופמן, קולומן מוזר וגוסטב קלימט. אגודת הווינר וורקשטטה קיימה בשנת 1900 תערוכות שבאחת מהן השתתפו חברי קבוצת גלזגו שבסקוטלנד. בסקוטלנד פעלה קבוצה קטנה של ארבעה בני משפחה בראשותו של הצייר, המעצב והאדריכל צ'רלס רני מקינטוש, שביחד עם גיסו הרברט מקניר ונשותיהם, האחיות פרנס ומרגרט מקדונלד, ניהלו סדנת מעצבים שעסקה בציור, בעיצוב גרפי, בעיצוב רהיטים, בעיצוב פנים, בעבודות מתכת וזכוכית ובתכנון אדריכלי. בסדנה הם פיתחו סגנון ייחודי המשלב קווי מתאר ישרים ומוארכים היוצרים אליפסות, רשתות, ורדים מסוגננים ודמויות נשים מוארכות, אווריריות, בתנוחות של הגות או תפילה, עם מוטיבים מן הטבע המשתלבים במערכים ברורים ונוקשים. סגנון העיצוב של קבוצת גלזגו נחשב כגרסה ייחודית לסגנון הארנובו ששטף את אירופה ואת ארצות הברית במעבר שבין המאה התשע-עשרה למאה העשרים. סגנון הארנובו הותיר את חותמו על כל הסביבה החומרית: אדריכלות, אדריכלות רחוב, עיצוב כלים, ריהוט, איור ופרסום (שילוט, כרזות), ציור, פיסול וציורי זכוכית צבעונית (ויטרז'ים).