רומא

​האימפריה הרומאית צמחה מתוך הגרעין של העיר רומא העתיקה, שהתפשטה על פני אירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. העיר רומא הייתה בירת איטליה ועל שמה נקראה האימפריה הרומאית שנוסדה במאה ה-8 לפנה"ס, וחדלה להתקיים כאימפריה בשנת 476 לספירה. רומא העתיקה השאירה חותם עמוק על התרבות המערבית הרבה מעבר לתקופת שלטונה. היא נחשבת לממשיכה של תרבות יוון ההלניסטית, ושתיהן יחד היו בסיס לתרבות המערבית. (למידע נוסף)

נהוג לחלק את תולדות העיר רומא והאימפריה הרומאית לארבע תקופות:
תקופת המלוכה או התקופה האטרוסקית (מאה 8 לפנה"ס עד 509 לפנה"ס)
התקופה הראשונה מתייחסת להקמת העיר רומא בחבל לָטיום. הטופוגרפיה של העיר, השוכנת על שבע הגבעות מעל למישור שבו זורם הנהר טיבר שנשפך לים התיכון, יצרה יתרון אסטרטגי וכלכלי. על-פי ממצאים ארכיאולוגים מיקומה הקדום של העיר רומא היה על גבעת הפאלטיום, הגבעה המרכזית מבין שבע הגבעות. תאריך הקמת העיר באמצע המאה ה-8 לפנה"ס נתמך על המיתוס הקדום, המספר שהתאומים רומולוס ורמוס ייסדו את העיר בשנת 753 לפנה"ס.
מרבית התושבים הקדמונים של אזור לטיום היו לטינים, והלטינית הייתה השפה הרשמית. באזור חיו גם שבטים רבים אחרים, אך המשפיעים ביותר היו האטרוסקים, שהגיעו מחבל אטרוריה (טוסקנה היום). הם חדרו ללטיום, נטמעו באוכלוסייה המקומית, והשפעתם התרבותית והאמנותית הייתה רבה. בתקופה זו שלטו ברומא מלכים אטרוסקיים שהפכו את קובץ הכפרים המפוזרים על הגבעות מסביב לגבעת הפאלטיום לעיר רומא. המלכים פיתחו את העיר, ביצרו ותחמו אותה בחומה. המלכים יצרו מבנה חברתי מאורגן ומגובש, וכן עמד לרשותם כוח צבאי מסודר. לקראת סוף התקופה נחלש שלטון המלכים האטרוסקי והתחילו מרידות, שהביאו להפלת המלוכה ולהקמת הרפובליקה הרומאית. (למידע נוסף)

תקופת הרפובליקה (27-509 לפנה"ס)
לפי המסורת, שנת 509 לפנה"ס הייתה שנת ייסוד הרפובליקה וגירוש המלך האחרון של רומא, שנחשב לעריץ. בתקופה זו הועבר השלטון לידי העם, ששלט באמצעות הסנאט הרומאי ובאמצעות המגיסטרטים (פקידי ממשל) הנבחרים. כינון הרפובליקה הרומאית לוּוה במלחמות ובבריתות שהגדירו את מעמדם של זכויות האזרחים הלטיניים מתוקף הברית הלטינית (ברית בין ערים וכפרים במחוז לטניום, במרכז איטליה).

במאה ה-3 לפנה"ס קרתגו הייתה המעצמה היחידה שיכלה להתחרות ברומא על הטריטוריות שלחופי הים התיכון ועל צירי המסחר הימיים. המיקום האסטרטגי של קרתגו בצפון אפריקה, מול האי סיציליה, איים על רומא. לאחר שלוש מערכות (המלחמות הפּוּניות) הצליחה רומא להתגבר על קרתגו, וזכתה לשליטה מלאה באגן הים התיכון. תקופת הרפובליקה נחשבת לאחת מתקופות השגשוג והיציבות בעולם העתיק. הכיבושים של רומא היטיבו עם הכובשים ועם הנכבשים. רומא זכתה במשאבים כלכליים, והעמים הנכבשים, שקיבלו את הכיבוש ללא התנגדות, זכו ליחס הוגן, לחופש דתי ולשגשוג כלכלי, בתנאי שהעלו לרומא מס קבוע. לשטחים הכבושים, הפרובינקיות (פרובינציות), נשלחו מושלים שהיו קונסולים ממונים מטעם הסנאט לפרק זמן של שנה או יותר. כדי לשלוט בעמים הכבושים נקבעה מערכת חוקים אוניברסלית שאיפשרה זכויות אזרחיות לתושבי הפרובינציות. רומא יצרה מערכת ארגונית מסועפת ומשומנת, ובמקביל סללה כבישים ודרכי גישה כדי לאפשר מעבר מהיר ונוח וכדי לאפשר את שמירת הסדר והארגון בפרובינציות (למידע נוסף).
בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס הפכה רומא לדמוקרטיה, והעניקה זכויות מלאות ושוות לאזרחים הרומאיים, אבל השלטון וההשפעה היו בידי קבוצה מצומצמת של כמאה משפחות עשירות שהיו האליטה הרומאית הוותיקה - הפַּטריקים. המוני העם – הפּלבֶּאים, שהרגישו מקופחים, דרשו את זכותם להשפיע, והחלו מאבקים בין האצילים ובין פשוטי העם על מעמדם וזכויותיהם של הפלבאים ברפובליקה. על אף עוניים ומעמדם הנמוך, שנבע בין השאר מחוסר השכלה, הבינו הפלבאים שכוחם טמון במספרם, "הכוח של הרוב", ושלעיתים הם נוצלו לצורכי הצבא וגויסו ללגיון הרומאי, וכן לטובת הפטריקים בהצבעות לסנאט. הפלבאים הצליחו להגיע להישגים באמצעות התארגנות וגיוס אזרחים למוסדותיהם במועצת הפלבאים. לאורך 200 השנים של הרפובליקה נמשכו המאבקים בין המעמדות, עד שהפלבאים הורשו בהדרגה לקבל את רוב המשרות הפוליטיות שהיו קודם רק בידי המיעוט הפטריקי.

הקיסרות הרומאית (27 לפנה"ס עד 393 לספירה)
העיר רומא ממוקמת במרכז חצי האי האיטלקי, שממוקם במרכז הים התיכון, עובדה שהקלה על התעצמותה והפיכתה לאימפריה. אף שרומא הפכה בתקופת הרפובליקה לאימפריה, הן מבחינת הממדים והן מבחינת אופייה המדיני, המונח אימפריה מתייחס לשינוי צורת השלטון, שהיה בידי אימפרטור, שליט יחיד בתקופת הקיסרות.

במחקר יש מחלוקת מתי בדיוק התחילה תקופת הקיסרות. יש חוקרים הסבורים שהקיסרות התחילה לאחר שיוליוס קיסר תפס את השלטון בשנת 49 לפנה"ס. כאשר יוליוס קיסר התמנה לראשונה לדיקטטור - שליט עליון יחיד, המשרה הייתה מוקצבת בזמן, אלא שיוליוס קיסר נבחר זמן קצר לפני מותו (בשנת 44 לפנה"ס) לדיקטטור לכל ימי חייו. מרבית החוקרים מסכימים שהקיסרות הרומאית התחילה בשנת 27 לפנה"ס, השנה שבה הקיסר הראשון אוגוסטוס (אוקטוויאנוס בשמו הקודם) קיבל את תפקיד האימפרטור באופן רשמי כשהסנאט הכריז שהוא "פרינקפס"("הראשון בסנאט"), התואר הרשמי שאותו נושא הקיסר הרומאי. הוא מונה לאחר שהביא ל"שלום הרומאי" (pax romana) בעקבות מלחמות אזרחים ממושכות ומאבקי כוח בין הקונסולים.

הקיסרות הרומאית הגיעה לשיא גודלה מבחינה טריטוריאלית בתקופת שלטונו של הקיסר טריאנוס, ולאחר מכן נאלצה לשמור על גבולותיה, משימה שהייתה קשה בגלל גודל האימפריה. החוקרים סבורים שלרומא לא הייתה כוונה להתפשט לממדים כה גדולים. ההתעצמות היא שגרמה לכך, והיא גררה אחריה ניצחונות והרחבת גבולות. אחרים גורסים כי ההתעצמות היא תוצאה של מדיניות רומאית שראתה בהתפשטות מקור למיסים ומשאבים כלכליים, שהיו דרושים לשגשוגה.

הניצחונות הצבאיים הובילו לפריחה כלכלית. הקיסרים הרומאים בנו מונומנטים כדי להנציח את עצמם וכדי לפאר את האימפריה. בעיר רומא בפרט וברחבי האימפריה בכלל הושקעו משאבים רבים לרווחת הציבור, כמו אמות מים, מרחצאות, מבני ציבור ומקדשים, שימור דרכים ישנות ובניית דרכים חדשות. (למידע נוסף)

פיצול האימפריה הרומאית ושקיעתה (395 - 476 לספירה)
חלוקת האימפריה הרומאית לשניים, מזרח ומערב, החלה כבר בשנת 284 לספירה, בתקופתו של הקיסר הרומאי דיוקלטיאנוס, שבאמצעות הרפורמות שהנהיג הצליח להגיע לשקט שלטוני לאחר כחמישים שנות אנרכיה. השינויים היו בתחומים רבים, ונגעו בעיקר בשלטון ובכלכלה. דיוקלטיאנוס חילק את האימפריה הרומאית לשניים וקבע ארבעה טטרַרכים (שליטים): בכל חלק של האימפריה שליט אחד בכיר ומתחתיו שליט אחד זוטר. הסדר זה נמשך עד תקופתו של הקיסר קונסטנטינוס (קונסטנטין הגדול), ששלט על החלק המערבי של האימפריה. קונסטנטינוס, ששלט כטטררך זוטר דווקא, פילס את דרכו לשלטון ובהכרת הסנאט הפך לקיסר יחיד על כל האימפריה. קונסטנטינוס העדיף להשאיר את חותמו באמצעות בניית בירה חדשה. בשנת 330 לספירה העביר את הבירה לביזנטיון שבאסיה הקטנה, בנה אותה מחדש וקרא לה על שמו קונסטנטינופול. העברת הבירה עוררה מחלוקת בין שתי הבירות, רומא וקונסטנטינופול, בנוגע לבכורה. ואכן, אחרי מותו של קונסטנטינוס התחדדה החלוקה לשתי טריטוריות שונות. אך כאמור התאריך המדויק של קץ הקיסרות הרומאית הוא עניין נוסף הנתון לוויכוח. יש הגורסים שהקיסר תאודוסיוס הראשון היה השליט האחרון של האימפריה הרומאית המאוחדת. כשתאודוסיוס נפטר בשנת 395 הוא הוריש את האימפריה הרומאית לשני בניו: בן אחד ירש את החלק המערבי של האימפריה, ובן אחר את החלק המזרחי. לאחר הפיצול הזה האימפריה הרומאית לא אוחדה עוד לעולם תחת שלטונו של אדם אחד.

הקיסרות הרומאית המערבית התפוררה במהלך המאה ה-5 בגלל מאבקים והתנגשויות תדירות שאירעו בינה ובין הקיסרות הרומאית המזרחית (הביזנטית), ובגלל פלישות של שבטים גרמאניים, שניצלו את חולשתה. הקיסרות המערבית נטמעה בהדרגה באירופה לאורך ימי הביניים.

התאריך הרשמי המציין את סוף האימפריה הרומאית הוא שנת 476 לספירה. בשנה זו הועבר השלטון מידי הקיסר הרומאי האחרון רומולוס אוגוסטולוס (שם סמלי המתקשר לשליט המיתולוגי הראשון של העיר רומאי), לידי קיסר ממוצא גרמאני, שהמשיך את המסורת הרומאית במערב אירופה. במזרח המשיכה המסורת הרומאית להתקיים באימפריה הביזנטית עוד כ-1,000 שנים.

​הדת הרומאית משקפת את התמורות הרבות שהתרחשו בתולדות רומא, החל מהשתלטותה על יוון, שאת אלוהיה היא אימצה, ועד לקבלת הנצרות, שאותה היא דחתה ורדפה בהתהוותה.

החוקרים מניחים שהדת הפגאנית המקורית בחבל לטיום (במאות ה-7-8 לפנה"ס) התקשרה לטבע ולצרכים הבסיסיים של רועי צאן ועובדי אדמה בהבאת מנחות לאלים כדי שיבורכו בתנובה חקלאית טובה. הרומאים האמינו שבחפצים יש מהות אלוהית, והם לא נזקקו לצורה מוגדרת כדי לקיים את הפולחן. לדוגמה: אלת האש וֶסטה הייתה האש עצמה. לאטרוסקים הייתה השפעה ארוכת טווח על הדת הרומאית. אחת ההשפעות קשורה באמונה בחיים שלאחר המוות ובאימוץ פולחן המתים, שהתבטא בטקס משפחתי שנועד להבטיח את שלום הבית והמשפחה. פסלי אבות המשפחה, שייצגו את רוחות האבות, אוחסנו באַטְריוּם (חצר פנימית) בתוך אֶדיקוּלָה (היכלית) שבה הונחו גם ייצוגים מופשטים של אלי הבית, כמו יאנוס ווסטה. הפולחן הביתי נערך מדי יום בהגשת מנחות מזון וקטורת לפני ההיכלית. השפעה נוספת קשורה בצורך לרצות את האלים, ולנבא את רצונם כדי לפעול נכון בעתיד. הכוהנים האטרוסקים ומגידי עתידות עסקו בתורת החיזוי על-פי סימנים מיוחדים, לדוגמה ניבוי על-פי התבוננות בכבד של בעלי חיים שהועלו כקורבן. היסודות המיסטיים והנבואיים האלה חדרו לדת הרומאית הפגאנית.

ההשתלטות של רומא על חצי האי האיטלקי לוּותה באימוץ של אלים מקומיים, שקיבלו תכונות ותפקידים מקבילים לאלים היווניים. חוקרי הדת והמיתולוגיה הרומאית סבורים שזו תוצאה עקיפה של השפעת העתקים של יצירות יווניות קלאסיות-הלניסטיות, במקביל להשפעות של ספרות יוונית. הרומאים היו להוטים מאוד לזהות את האלים שלהם עם אלה של היוונים, ולהתאים את המיתוסים של אלים יווניים לעמיתיהם הרומאים. האלים האולימפיים של יוון הפכו להיות פנתאון האלים הרומאי. הפולחן הרומאי הציבורי נעשה בפאר רב, והיה מן החשובים שברומא עד תחילת הנצרות. הוקמו מקדשים לכבוד אלים רבים, וכוהנים בני המעמד העליון נבחרו למשך כל ימי חייהם כדי לשרתם.

הכיבושים של רומא מחוץ לאיטליה חשפו אותה לתרבות ההלניסטית, שמיזגה בין הדת היוונית ובין דתות המזרח. האלים הרומאיים הקדמונים קיבלו צורה פיגורטיבית. כמו כן, לרומא חדרו פולחנים חדשים שמקורם באסיה הקטנה, כמו פולחן האלה הגדולה קִיבֶּלֶה, האלה איזיס שמקורה באלכסנדריה ההלניסטית, והאל בכחוס שמקבילו הוא דיוניסוס ומקורו במזרח. בתקופת הרפובליקה נוספו האדס אל השאול, פוֹרְטוּנָה אלת המזל הרומאית שמוכרת יותר בשם טיכֶה, אל השמש סול אינוויקטוס מקבילו של הליוס, ואל הרפואה אסקלפיוס. כמו בדת היוונית, אימצו הרומאים את בדלנות האלים ואת ריחוקם מהמאמינים. אלי רומא חיו חיי תענוגות באולימפוס השמימי, ולא נדרשו להתנהגות מוסרית. (למידע נוסף)

פולחן הקיסר התפתח במקביל לפולחן האלים עם עליית הקיסרות. מטרתו העיקרית הייתה להגביר את נאמנות האזרחים לקיסר ולרומא. בהיבט הממלכתי נתפס הקיסר כאביהם של הרומאים, בדומה לפולחן אבות המשפחה. בתקופת הקיסר אוגוסטוס הפכו הטקסים לשלום הקיסר לחלק מהדת הרומאית. אוגוסטוס היה הראשון שהנהיג את מעורבות הקיסר בפולחן, והשתתף בו באופן פעיל ככוהן עליון. בכבוד שבו הופך הקיסר לאל זכו רק הקיסרים הראויים, שאותם בחר הסנאט. הקיסר הנבחר זכה לטקס אַָפּוֹתֵאוֹזָה - האלהה (טקס הפיכה לאל) שנערך לאחר מותו. פולחן הקיסר הושפע מ"פולחן השליט" שהתקיים במזרח, במצרים ובפרס, והתקדים לכך היה אלכסנדר מוקדון, שזכה להכרה אלוהית בפרס, ובמצרים הוכתר כבנו של האל אמון. (למידע נוסף)

בתקופת הקיסרות נוספו דתות חדשות ואלים חדשים לרפרטואר האלים הרומאיים, למשל דת המיתריזם, שהוקדשה לאל מיתרס שנקשר לאל השמש. זו הייתה דת סתרים שטקסיה נשמרו בסוד, והייתה פופולרית במאות הראשונות לספירה בקרב אנשי צבא, שייבאו אותה מפרס. פולחן אחר התקשר לאלה המצרית איזיס, פולחן שהתמזג עם זה של אלות אחרות - ונוס וטיכה (פורטונה).

במאות הראשונות לספירה הייתה הדת היהודית דת מוכרת, ולכן באופן רשמי זכתה לחופש פולחני ברחבי האימפריה. מלחמות היהודים נגד הרומאים נבעו מחוסר הבנה ומחוסר רגישות של השלטון הרומאי לצורכי האמונה היהודית, שהייתה שונה מהדתות האחרות, בגלל היותה מונותאיסטית ובגלל התייחסותה המופשטת לאלוהים. במאות הראשונות לספירה צמחה מתוך היהדות הדת הנוצרית כדת נפרדת, מתבדלת ונרדפת על-ידי השלטון הרומאי, שראה בנצרות איום. הקיסרים חששו מהנצרות, ולא הבינו את כוח המשיכה של הדת החדשה, שהבטיחה למאמיניה גאולה, והציגה תיאוריה דתית חדשה. רדיפות הנוצרים נמשכו עד תחילת המאה ה-4. בשנת 313 הכיר הקיסר קונסטנטינוס בנצרות כדת מותרת באימפריה הרומאית, דבר שחיזק את התהוות הממסד הנוצרי. בשנת 380 לספירה הכריז הקיסר תאודוסיוס הראשון שהדת הנוצרית היא דת רשמית באימפריה. המענקים שניתנו למקדשים פגאניים הופסקו, בתולותהאלה ווסטה סולקו, ואש התמיד כובתה במקדשי ווסטה. בשנת 391 נאסרה רשמית הדת הרומאית הפגאנית בצו קיסרי, ובשנת 393 נאסר לחלוטין כל פולחן שאינו נוצרי, והנצרות הוכרזה כדת היחידה המותרת.

הפילוסופיה הרומאית, כמו שאר תחומי החיים, הושפעה מהתרבות ההלניסטית. זמן קצר לאחר שרומא כבשה את יוון, (146 לפנה"ס), קיבלו הרומאים את התרבות היוונית והתנהגו בתחומים רבים כמו יוונים. למעשה, ההשפעה היוונית הייתה כה חזקה עד שהשמרנים מבין הפטריקים (האצולה הרומאית) הקימו תנועת-נגד בטענה שקבלת המנהגים היווניים והתרבות היוונית תחסל את האידיאלים ומנהגי החברה הרומאית המסורתית. את מהלך ההתנגדות הוביל קאטו הזקן (מדינאי וסופר רומאי שחי בשנים 234- 149 לפנה"ס), אבל הוא נכשל בשל הפופולריות העצומה של הפילוסופיה היוונית. חשוב לציין שהפילוסופיה והרטוריקה (תורת הנאום) היו חלק מתחומי ההשכלה הגבוהה של בני הפטריקים, שלמדו בין השאר את תורתם של חכמי יוון: סוקרטס, אפלטון, אריסטו, אפיקורוס וזנון מייסד האסכולה הסטואית. קיקרו - סנטור, פילוסוף, סופר ונואם מבריק, שחי במאה ה-1 לפנה"ס, נחשב לאבי הרטוריקה הרומאית, ניהל בכתביו דו-שיח עם אפלטון, ויכוח עם אפיקורוס, ועם פילוסופים היווניים נוספים שקדמו לו. סנקה שחי ופעל במאה ה-1 לספירה, היה פילוסוף, מדינאי ומשפטן, עסק ברטוריקה, בפילוסופיה סטואית וניאו-פיתגוראית. סנקה טען שאיש הרוח חייב להקדיש את זמנו לקריאה וללימוד של כתבי החכמים הקדמונים, כמו סוקרטס, אפיקורוס, זנון, פיתגורס, אריסטו וממשיכיהם, וכך יוכל להיות מושפע ומשפיע. גם הפילוסוף הרומאי אפיקטטוס, שחי ופעל בסוף המאה ה-1 ותחילת המאה ה-2, עסק בתורת המוסר אשר התבססה על האסכולה הסטואית. הפילוסוף הרומאי פלוטינוס חי ופעל במאה ה-3, התגורר באלכסנדריה והיה מגדולי הפילוסופים בעת העתיקה. הוא נחשב למייסד האסכולה הניאו-אפלטונית, שהשפיעה על אמני הרנסנס.

היוונים, שהגיעו לרומא כבני ערובה, כשליחים, כסוחרים וכעבדים הביאו אתם לרומא את השפה היוונית ואת המנהגים היווניים. כל ענפי הלמידה הרומאית: אמנות, ספרות, מדע, דת, נימוסים ולבוש נכנעו להשפעה היוונית. ילדי הרומאים למדו שתי שפות - יוונית ולטינית. מנהגי החיים הרומאיים הקדומים הוחלפו בתרבות הגרקו-רומית, שהתקיימה עד שקיעת האימפריה. הרומאים העריצו את האמנות היוונית, העבירו לרומא יצירות מקוריות, והזמינו העתקים של יצירות יווניות קלאסיות מאמנים מקומיים. חלק ניכר מיצירות המקור מוכרות לנו היום רק בזכות ההעתקים הרומאיים. המשפט של המשורר הרומאי המפורסם קווינטוס הורטיוס פלקוס: "יוון השבויה לקחה בשבי את שוביה", שנאמר בעוקצנות, אכן משקף מצב זה. עם זאת חשוב להדגיש שעל אף ההשפעה העיקרית של האמנות היוונית, רומא נחשפה לתרבויות נוספות אשר השפיעו על סגנונה. הדוגמה הבולטת ביותר היא האדריכלות הרומאית שהייתה אקלקטית (אספנית) באופייה. לאדריכלים הרומאיים הייתה היכולת לבחור את היסודות המתאימים להם ממקורות אחרים ולאחדם מחדש על-פי צורכיהם. האדריכלות הרומאית אימצה שיטות בנייה, השתמשה בחומרים חדשים, עיוותה צורות, שברה חוקים ומסורות והפכה את האקלקטיות ליתרון. הרומאים למדו מהיוונים את העקרונות של שיטת הבנייה המדויקת באבן, המתבססת על "עמוד וקורה", אבל העדיפו לאמץ רק את המרכיבים הארכיטקטוניים של האדריכלות היוונית כבסיס צורני אסתטי לעיצוב המבנה ולעיטורו. הם השתמשו בגמלונים ובאורדרים היווניים "כמילון צורות", שאותו התאימו לעיצוב ולעיטור המבנים השונים. הרומאים למדו מהאטרוסקים את העיקרון החשוב של בנייה בקשת ובקימור, אשר הפך להיות אחד המרכיבים העיקריים בבניה הרומאית. (למידע נוסף)

ניתן ללמוד על הסגנון של ציורי הקיר הרומאיים בעיקר משרידי היישובים בחבל קמפניה, כמו פומפיי והרקולניום, שבהם הזמן עצר מלכת עם התפרצות הר הגעש וזוב. הציור הרומאי הושפע מאותם מקורות. כמו האדריכלות והפיסול, גם הציור הרומאי הושפע מהציור האטרוסקי ומהציור היווני, וכן הושפע מאוד ממאפיינים שחדרו מהעולם ההלניסטי. אמנים יוונים היגרו לשטחי האימפריה הרומאית ועסקו בהעתקת יצירות קלאסיות והלניסטיות מקוריות בעבור הפטרונים הרומאיים בבתים הפרטיים של עשירי רומא. במחקר העוסק בציורי הקיר הרומאים מוכרים ארבעה סגנונות ציור שאותם ניתן לראות בפומפי. אוגוסט מאו (1840-1909 August Mau), היסטוריון וארכיאולוג גרמני, היה הראשון שמיין את הציורים שנמצאו בחבל קמפניה לארבעה סגנונות. הוא כינה אותם בהכללה "הציור הפומפייני", שהחל במאה ה-2 לפנה"ס ונמשך עד סוף המאה ה-1 לספירה. (למידע נוסף)

סגנון הפיסול הרומאי הוא אקלקטי מאוד, ולכן קשה לקבוע במדויק מהו הסגנון של הפסלים והתבליטים שכללו לעיתים השפעות קלאסיות, השפעות אטרוסקית והלניסטיות, יחד עם מגמה ראליסטית חזקה בפיסול דיוקנאות. עם התחזקות הנצרות (במאה ה-4) חל מעבר הדרגתי מהסגנון הקלאסי המחקה מציאות ומשתמש בשפה ראליסטית, לסגנון דוגמטי, סכמתי, נוטה להפשטה, המבטא ערכים רוחניים. חוקרי האמנות סבורים שתהליך שינוי הסגנון אינו קשור בהכרח לתהליכים הדתיים ולמעבר לאמונה הנוצרית. לדעתם האמנות באימפריה הרומית הגיעה למיצוי. ההיסטוריון ארנסט קיצינגר (2003-1912) טען שהאמנות הרומית חדלה להיות קלאסית והפכה להיות מדיאבלית עוד לפני שהפכה להיות נוצרית. דוגמה לכך ניתן לראות באמנות האימפריאלית בשער קונסטנטינוס, בפרט מהאפריז שעוצב בתקופתו. במאות 3 - 4 הייתה נסיגה מהקאנון הקלאסי מצד אחד, ומצד אחר האמנות נחשפה להשפעות רבות, בעיקר מאמנות המזרח (מצרים וסוריה), שהתמקדה בהיבטים רוחניים.
מיכאל אבי-יונה התייחס להשפעות הסגנוניות באזורי המפגש בין התרבות הגרקו-רומית ובין התרבות המזרחית. לדעתו יש באמנות המזרחית מרכיבים אקספרסיביים (הבעתיים) המבטאים דימויים מופשטים של עולם פנימי רוחני. השילוב וההטמעה של הסגנון נקלטו בעיקר משום שהאמנות החילונית באותה תקופה כבר לא סיפקה את הצורך בביטוי רוחני בנושאים נוצריים. בנוסף לכך ניתן לזהות את הסגנון באמצעות הטכניקה שנעשתה בשיטת פיסול מהירה, בעזרת מקדח מכני, שיטה שיצרה סכמטיזציה, ובכך גרמה לירידה ברמה הטכנית. (למידע נוסף)​