פסיפס הרצפה "מוזיקאים נודדים" התגלה בשנת 1674 בקירוּב בווילה קיקרו בפומפיי, שנמצאת בפרוורי העיר, סמוך לשער הרקולנאום (ברחבי איטליה נמצאו כמה וילות על שם הנואם הרומאי הדגול, אך לא הוכח כי הוא אכן התגורר בפומפיי). בווילה היו שני חדרים סימטריים משני צדי האטריום (החצר הפנימית), ובמרכזם נמצאו שתי יצירות פסיפס של אותו אמן. היצירות הועתקו ככל הנראה בצורה מדויקת וזהה למקור, שכן חתימת האמן דיוסקורידס מסאמוס (Dioskourides of Samos) מופיעה על שני הפסיפסים מצד שמאל. אמן הפסיפסים מסאמוס חי בסוף המאה ה-3 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה-2 לפנה"ס. יש להניח שבעלי הבית הזמינו אמן פסיפסים מוכשר בן תקופתם שהעתיק את יצירות המקור, כולל שם האמן. הפסיפס מוצג היום במוזאון הארכיאולוגי הלאומי בנאפולי.
החוקרים סבורים שהנושאים של שתי יצירות הפסיפס לקוחים מאחת הקומדיות של המחזאי מנאנדרוס. יצירת הפסיפס השנייה של אותו אמן מתארת אישה צעירה מאוהבת שבאה להתייעץ עם מגדת עתידות. פני הדמויות מכוסות במסכות, שקושרות את היצירה ישירות לעולם התיאטרון.
היצירה מוזיקאים נודדים הייתה אחת מרפרטואר היצירות שנכללו בתחום הז'אנר של הצגות התיאטרון הסאטיריות שבהן עסק האמן מסאמוס. התבליט מפומפיי מהמאה ה-1 לפנה"ס שייך אמנם למדיה אחרת, אך ממחיש את מרכזיותה של הדרמה הסאטירית. בסצנה מוצגים שחקנים לבושים בגלימות ובמסכות של סאטירים כחלק מהצגת קומדיה על רקע תפאורת במה. בין השחקנים המבוגרים נמצאת דמות קטנה יותר במרכז, המנגנת בחליל.
הנגנים הנודדים – שני גברים, אישה וילד – היו ברובד החברתי הנמוך ביותר בעולם הבידור הרומאי, והצגתם מזכירה את נושאי הז'אנר ההלניסטי, המציגים את פשוטי העם מאלכסנדריה. המסכות העליזות של הנגנים היו ניגוד משווע לפנים העצובות של ילד הרחוב המלווה אותם, כשמנגד הפנים ההיתוליות המציגות מציאות עכורה.
האמן מתאר את ההופעה של נגני הרחוב. יש דגש על התנועות ועל צעדי הריקוד המגוונים שהם עושים תוך כדי נגינה. פניו של המתופף מימין מתוארות מהחזית אך מופנות כלפי מטה ויוצרות הקצרה מעניינת, וכך גם הרגל הימנית, הנראית בהקצרה דורכת על הרצפה והרגל השמאלית מורמת באוויר. הגבר השני בצד שמאל פונה בצדודית אל חברו, גופו כפוף מעט בתנועת ריקוד. הוא אוחז בידיו במצלתיים קטנים, מביט אל חברו ומתאים אליו את קצב צעדיו ונגינתו. המסכות של שני הגברים נראות זהות וצבועות בצבע כהה, והמסכה של האישה בהירה ועדינה יותר. היא עומדת בפרופיל, מוסתרת מעט על-ידי הגבר, אוחזת בידיה חליל כפול ומנגנת בקלילות. הילד הצעיר עומד לידה מביט קדימה במבע של דאגה.
הקבוצה מוצגת על רקע ניטרלי ולא מוגדר. בצד ימין מתואר חלק מדלת. האמן מיקם את הנגנים על מדרכה צרה וכיוון את התקדמותם תוך כדי ריקוד ונגינה משמאל לימין. אור השמש נופל מימין, וכך הצללים של הדמויות נופלים על הקיר מאחור ומתחת לרגליהם. היצירה נראית ריאליסטית, הממדים של הדמויות מתאימים לרקע הרחוב, והמרקמים השונים מנסים לחקות את המציאות. התנועות בין הדמויות והצבתן יוצרות מחזה משכנע כאילו האמן הקפיא רגע מחיי הנגנים. הצבעוניות ריאליסטית: האריגים צבועים בגוונים עשירים, ובחלקי הלבוש העליונים שזורים פסים צבעוניים. גוני האריגים יוצרים מעברים בין בהיר לכהה. הקפלים עשירים, כבדים ונפחיים, ואינם משקפים את צורת הגוף מתחת לבגד. תפיסת החלל בימתית ורדודה. אין עומק ממשי, שכן הקיר מאחורי הדמויות חוסם את הכניסה לעומק.
הפסיפס (או המוזאיקה) שייך לקטגוריה של ציור דו-ממדי, אלא שבמקום להשתמש בצבע השתמשו בחלוקי נחל או באבנים צבעוניות קטנות שטוחות כדי ליצור את התמונה או הדגם הקישוטי. בבית הרומאי הפרטי של העמידים הוחלף חלק מריצוף השיש בשטיחי פסיפס שהוסיפו למקום ממד של עושר, והמתואר בהם הוסיף תוכן לחדר. לרוב נושאי הפסיפסים בפומפיי הותאמו לחלל החדר שלו נועדו או לטעמו של בעל הבית.
מבחינה טכנית האמן הפגין רמת ביצוע גבוהה מאוד. העבודה בפסיפס נעשתה בשיטת אופוס ורמיקולטום, שפירושה "כמו עבודת תולעת". הנפח בשיטה זו נוצר מעלייה וירידה מדורגת בגוני הצבע, שנועדו ליצור את הבוהק (High light) או את הצללים הכהים. התוצאה הייתה פסיפס ריאליסטי, שנראה מרחוק כמו ציור. הרקעים נעשו בטסרות (אבני פסיפס) גדולות יותר, ואילו תווי הפנים ומעברי הצבע באריגים נעשו בטסרות זעירות. שיבוץ באבנים קטנות איפשר לטפל במעברים עדינים בגוני הצבע, ואופן הנחת האבנים יצר נפחים והצללות כך שהפסיפס נראה מציאותי. (למידע נוסף).