פרה היסטוריה

​המונח היסטוריה מתייחס אל חקר התרבויות בעלות מערכת כתב. התקופה שלפני המצאת הכתב נקראת פרה-היסטוריה. התקופה הפרה-היסטורית מציינת את השלבים המוקדמים ביותר בהתפתחות התרבות האנושית. "פרֵה" פירושו "קודם", והצירוף פרה-היסטוריה משמעו "לפני ההיסטוריה", כלומר בתקופה שלפני המצאת הכתב. הפרה-היסטוריה היא תקופה שלהיסטוריונים אין עליה הוכחות המסתמכות על ממצאים כתובים, המתעדים את ההשתלשלות ההיסטורית. בעוד שההיסטוריון מבסס את ידיעותיו בעיקר על-סמך תיעוד כתוב המשויך לתקופה שבה התרחשו המאורעות, החוקר הפרה-היסטורי מבסס את ממצאיו בעיקר על השרידים החומריים שנותרו במקומות שבהם חי האדם הקדמון, בשרידי מגורים במערות ובשטחים פתוחים במקדשים ובקברים.

הממצאים שנתגלו מגדירים את התרבות החומרית ובתוכה גם את האמנות על-פי לוח זמנים כללי, מכיוון שמועדי תחילתה וסיומה של התקופה הפרה-היסטורית מתוארכים בצורה שונה במקומות שונים בעולם. יש המציינים את ראשיתה בהופעתם של הכלים הראשונים שיצר האדם, בערך לפני 2.5 מיליון שנים, אחרים מונים את תחילתה החל מהופעתו של האדם הזקוף לפני כ-1.5 מיליון שנים, ויש המונים את ראשיתה לפני כמאה אלף או מאתיים אלף שנים, עם הופעת ההומו סאפיינס (האדם הנבון). יש כמה שיטות לחלק את התקופה הפרה-היסטורית, ואחת מהן היא מערכת שלוש תקופות, שבה יש חלוקה לתקופות משנה. (למידע נוסף)

האמנות של התקופה הפרה-היסטורית מתייחסת לתקופות אלה:

• התקופה הפליאוליתית - פליאו = קדום, ליתוס = אבן - תקופת האבן הקדומה
• התקופה המסוליתית - מסו = תיכון, ליתוס = אבן - תקופת האבן התיכונה
• התקופה הניאוליתית - ניאו = חדש, ליתוס = אבן - תקופת האבן החדשה
• תקופת הברונזה
• תקופת הברזל
  

כדי לתארך ולשחזר את התקופה הפרה-היסטורית הארכיאולוגים נעזרים בממצאים של שרידים חומריים, כגון שרידי חיות מאכל, שלדים ומאובנים של האדם הקדמון, כלי ציד, כלי עבודה וחפצי אמנות ופולחן. בשיטה מודרנית, הנקראת תיארוך פחמן-14, מנסים לשחזר את המראה של האדם הקדמון באמצעים מודרניים על-פי הצורה אנטומית של מבנה הגולגולת והעצמות. (למידע נוסף).

האבולוציה של האדם בתקופה הפרה-היסטורית
בעידן הפרה-היסטורי האדם הקדמון חי בחברה שבטית, ובשלב ההתפתחות המוקדם לא ידע לבנות בתים, ולכן התגורר במערות. הוא עסק בציד וליקט מזון. הוא לא ידע לעבד את האדמה ולא עסק בחקלאות. כדי להתחמם ולהגן על עצמו מפני הקור הוא כיסה את גופו בעורות של חיות שאותם הוא למד לעבד, וכן למד להצית אש.

העדויות הראשונות לתרבות החומרית מתייחסות לתקופה שבה נמצאו כלי העבודה שבהם השתמש האדם הקדמון. בתקופה הפליאוליתית ובתקופה המסוליתית האדם יצר כלי נשק מעצמות, מאבני צור ומעץ. בשלב הזה הוא התקיים בעיקר מציד, ונדד ממקום למקום כדי להשיג מזון. לצורך התנהלות שבטית מאורגנת האדם הקדמון יצר קהילה שבטית בעלת היררכיה שאיפשרה חלוקת תפקידים והתפתחות. השלב הבא בהתפתחות מציין מהפך אבולוציוני. (למידע נוסף)

בתקופה הניאוליתית האדם התחיל לביית בעלי-חיים ולגדל צמחים כדי לספק לעצמו מזון. כתוצאה מכך התחיל העיסוק בחקלאות, ובעקיפין קהילות שבטיות הפסיקו לנדוד והתיישבו בטריטוריה קבועה (למידע נוסף). במקביל פיתחה החברה השבטית מעגלי חיברות שיצרו תקשורת בין- אישית וקבוצתית, שהגבירו את הצורך ליצור אובייקטים פיגורטיביים סמלים ויזואליים למטרות שונות, שהם הביטוי לאמנות הפרה-ההיסטורית.

התייחסות האדם הקדמון לאמנות
התפיסה והיחס של האדם הקדמון לאמנות הייתה שונה לגמרי מזו המקובלת היום. יש ויכוח בין החוקרים לגבי מטרות האמנות בעידן הפרה-היסטורי: המיעוט סבור שהאמנות נועדה לקישוט המערות. לטענתם הצורך לעטר ולקשט טבוע בגנום האנושי. רוב החוקרים סבורים שמטרת האמנות בשלבי האבולוציה המוקדמים הייתה בעיקר פולחנית. ההנחה מתבססת על כך שהגישה לאמנות הייתה פונקציונלית, כלומר היה לה תפקיד שעיקרו להבטיח את הצלחת הציד, שמבטיח את הקיום היומיומי ואת הישרדות השבט. בשלבים מוקדמים גישה מעשית זו לא נועדה לצרכים אסתטיים במובן המקובל בחברות מתקדמות יותר.

מקובל לציין שלוש מטרות עיקריות באמנות הפרה-היסטורית, ואלה הן:

• תרבות הציד: העברת מסורת, העברת מידע, היכרות עם בעלי החיים והכרת נקודות התורפה שלהם.
• פולחן: מאגיה, כישוף, קבלת כוח לשם הצלחה בציד והצורך להתגבר על בעלי-חיים לצורך קיומי.
• פריון: יצירת קמעות שמטרתם העמדת צאצאים, המשך קיום השבט והמשך הקיום האנושי.
  

כמו כן, ייתכן שהציור והאמנות היו גם ביטוי לטבעו היוצר של האדם שנרתם למטרה תפקודית. הציור, הפיסול והקישוט היו חלק מהדחף היצירתי ששירת את ההיבט הפולחני, והיה גם חלק מבילוי זמן בחברה השבטית. יש לציין שהדחף היצירתי היה משני.​

​הפולחן בתקופה הפרה-היסטורית
קשה להתחקות אחר הפולחן בתקופה הפרה-היסטורית, או לדעת בוודאות כיצד הוא התנהל. הממצאים שהתגלו בתחום הציור, הפיסול והאדריכלות מצביעים בוודאות על קיומו של פולחן קדום.

ציורי מערות מהתקופה הפליאוליתית נמצאו על קירותיהן הפנימיים של המערות אלטמירה שבצפון ספרד (התגלתה ב-1879), ולַסקו שבדרום בצרפת (התגלתה ב-1940). בתוך המערות היו מקומות מיוחדים שבהם נעשו הציורים. הם לא היו מפוזרים בכל המערה, אלא באזור מיוחד שיועד לכך, ומוקמו לרוב במקומות גבוהים וחשוכים באזורים נסתרים שאי אפשר להגיע אליהם בקלות, ולכן יש לשער שצוירו לאור לפידים. דבר זה תומך בהשערת החוקרים שציורי המערות נעשו למטרת פולחן ולא לקישוט. מרבית בעלי החיים צוירו בפרופיל, כדי להראות את החיה בצורה הנוחה ביותר לזיהוי. הציורים הדגישו את האברים הראויים למאכל של בעלי החיים ואת נקודות התורפה שלהם. בכמה מהציורים נראים חצים הפוגעים בבעלי החיים, כמשאלה להכנעת החיה.

על קירות המערות צוירו לרוב אוכלי עשב: ממותות, פרים, ביזונים, תאואים, איילים, צבאים וסוסים. כולם חיות שנוצלו לצורכי מאכל וביגוד ולהכנת כלי נשק וקמעות. יש להניח שהמקומות התקדשו במשך הזמן, והמשיכו להשתמש בהם כדי לא לסטות מהמסורת. לפיכך יש מקומות שבהם הציורים נמצאים בשכבה זו על גבי זו, עד שהציור התחתון נראה בקושי. עובדה זו מעידה על החשיבות המעטה שייחס הצייר הקדמון להיבט האסתטי, לקומפוזיציה ולארגון היצירה. כנראה שאת הציור עשה השָמָן בצורה ספונטנית כחלק מטקס פולחני שהתקיים לפני היציאה לצייד, כדוגמת הציור באולם הפרים שבמערת לסקו. הדעה המקובלת היא שהאדם הקדמון האמין בכוחם של הציורים האלה להשפיע על המציאות הקיומית ועל הצלחה בציד, שבו היה תלוי קיום השבט. (למידע נוסף)

גם הפיסול של האדם הקדמון יסודו בהיבטים תרבותיים, דתיים-פולחניים, המתקשרים לאמונה במאגיה ובכישוף. יש להניח שבשלב הראשון האדם הקדמון נעזר בקמעות לא פיגורטיביים, בצורות שונות ומחומרים שונים: נוצות, עורות, עץ, אבן, עצם ושנהב. הפסלונים הפיגורטיביים נוצרו כשהקדמונים למדו לעצב צורות של חיות ובני אדם. האובייקטים פוסלו בקנה-מידה קטן כך שהם יכלו לאחוז אותם בכף ידם ולשאת אותם בנדודיהם כקמע לעזרה ולמזל בשעת הצורך. באתרים שבהם חי האדם הקדמון נמצאו פסלונים זעירים בגודל כף יד בצורות של בעלי-חיים כמו סוס, ביזון וממותה, כקמע להצלחה בציד או כקמע המתקשר סמלית עם האדם הנושא אותו. נמצאו צלמיות נשים זעירות, ששימשו כנראה כחפץ פולחני המייצג פריון. ייתכן שייצגו את פריון האישה ברמה האישית ואת פריון השבט ברמה הציבורית. (למידע נוסף)

אדריכלות פולחנית בתקופה הפרה-היסטורית

המבנים ששרדו מהתקופה הפרה-היסטורית שייכים לתקופה הניאוליתית ולשלב המעבר לתקופת הברונזה. בשלב זה פסקו הנדודים ובהדרגה התחיל מעבר למגורי קבע. זו תחילתה של התפתחות החקלאות. בתקופה זו גדלה ההתארגנות של קבוצות שבטיות לצורך שיתוף יוצר תוך כדי קבלת מרות של מנהיג. בתקופה זו התחיל העיסוק במסחר, ויש התפתחות בתחומים טכנולוגיים הדורשים ידע כמו בנייה, קדרות ועוד.

בתי המגורים הראשונים של הקדמונים היו מערות, ובמקביל הם גרו באוהלים ובמבנים מחומרים מתכלים, כמו עץ, עורות, קש ולבנים מבוץ, שלא שרדו. המבנים היחידים ששרדו מהתקופה הפרה-היסטורית היו מאבן, לרוב מבני פולחן, קבורה או זיכרון, שנבנו בין השנים 4500 - 1500 לפנה"ס.

יש במחקר השערות רבות ביחס לתפקידה של האדריכלות הפרה-היסטורית, מלבד המניעים הדתיים. הארכיאולוגים סבורים שהמבנים הפרה-היסטוריים שימשו כמקום התכנסות מקודש עוד לפני שהוקמו שם מבנים מונומנטליים מאבן. בדתות השונות יש לאבנים משמעות דתית עמוקה שהתקשרה למקום, לזיכרון, לאלוהות ולפולחן. גם המבנים הפרה-היסטוריים העשויים מגושי אבן עצומים נועדו כנראה לצרכים דומים, המבטאים נצחיות, עמידות, נוקשות, עוצמה וכוח, שמאז ומתמיד התקשרו לפולחן.
בבריטניה לדוגמה נמצאו כ-1,000 שרידים של מעגלים מגאליתיים (מעגלים הבנויים מאבנים ענקיות), וביניהם הסטונהנג', שנחשב לאתר המגאליתי הגדול והמפורסם ביותר. החוקרים סבורים שהמעגלים המגאליתיים קיבלו עם הזמן משמעות פולחנית נוספת, שהתבטאה באמונה הקוסמולוגית בגרמי השמים ובתנועתם המעגלית היוצרת את מחזוריות הטבע. הקדמונים הציבו את האבנים בצורה מיוחדת, שתאמה למחזור השנתי של השמש, כדי לציין את ימי היפוך השנה המציינים את תחילת החורף או הקיץ. פעמיים בשנה קרני השמש חדרו לאורך המעבר כדי להאיר נקודה קבועה שציינה את הזריחה ואת "יום ההיפוך" (למידע נוסף).

​קשה לדון בסגנון אמנותי של תקופה כל כך רחבה מבחינת התפוצה והזמן. אך הקושי העיקרי קשור לאופייה של האמנות, שהייתה פונקציונלית במהותה, ולא נועדה ליצור סגנון. דיון העוסק בשאלות מהותיות הקשורות לזיהוי סגנון של אמן או אפילו של תקופה אינו רלוונטי באמנות הפרה-היסטורית. המרכיב הסגנוני היחידי שפחות או יותר משותף לאמנות הפרה-היסטורית הוא הפרימיטיביות, לא במובן השלילי, אלא במשמעות של פשטות, נאיביות וראשוניות שהייתה בטביעת היד של האמן הקדמון. מכאן גם נגזרת התפיסה של הפרימיטיביזם המודרני, שאינו רואה פְסול בבלתי מהוקצע, בגס ובמחוספס.

למרות האמור לעיל, בכל זאת ניתן לנתח ניתוח סגנוני יצירות ספציפיות הן בתחום האדריכלות והן בפיסול וציור. בפיסול עמדה המגבלה הטכנית של כלים וחומרים, ומתוך הממצאים עולה שבעלי החיים ואלות הפריון הוצגו בצורה מסוגננת, שכן הפסלים של בעלי החיים היו ריאליסטיים יותר, והתנועה והפרופורציות מדויקות יותר. באלות הפריון יש הגזמה בעיצוב אברי המין והפריון, שהיו בולטים ומוגדלים. דמויות הנשים מסוגננות וסכמתיות, ללא פרטים. לרוב חסרו תווי פנים, שכן לַפָּנים לא הייתה חשיבות בתפיסה הרעיונית של ייצוג הפריון. הצלמיות מייצגות סמל כללי של אישה, ולא דמות ייחודית.

בציורי המערות בעלי החיים הוצגו בפרופיל. כדי לאפשר זיהוי טוב יותר של החיה הם תוארו לעיתים בצורה נטורליסטית, ובאותה יצירה האדם צויר בצורה סכמתית. הפרופורציות של בני האדם והחיות היו מעוותות. הקומפוזיציה הייתה ספונטנית, מקרית ולרוב לא מתוכננת. לעיתים קרובות היה ציור על גבי ציור, ללא קשר בין הציורים. החיות ובני האדם צוירו בקווי מיתאר כהים, ולעיתים היה מילוי של השטח בצבע. לא הייתה כוונה ליצור אשליה של עומק בציור, והנפח בבעלי החיים נבע מצביעת מעברי צבע, אולי כתוצאה של חיקוי הצבעים בטבע. עם זאת מפתיע מאוד לראות את היצירתיות, העוצמה והתעוזה שהייתה באמנות הפרה-היסטוריות. (למידע נוסף)