הנושא המתואר ביצירה הוא טקס פולחני חשוב בנצרות, טקס האוקריסטה – מיסה שבה לוגמים מן היין וטועמים פיסה מלחם הקודש, המסמלים את בשרו ודמו של ישו. הטקס מרמז על הסעודה האחרונה, על צליבתו ועל קורבנו של ישו. הקיסר יוסטיניאנוס ואשתו תיאודורה מוצגים בפסיפס כמשתתפים בתהלוכה שלפני הטקס. שני לוחות הפסיפס באפסיס של כנסיית סן ויטלה ברוונה הוכנו בהוראת הקיסר יוסטיניאנוס. הם מוצבים בחלק התחתון של האפסיס, מתחת לקשת שלפני החלונות, אחד בצד ימין והשני בצד שמאל. למיקום הפסיפסים בחלק הזה של הכנסייה הייתה משמעות רבה. הימצאותם של הקיסר ורעייתו במיקום הזה היא הכרזה לא רק על סמכותם השלטונית אלא גם על סמכותם הדתית. מערך הציורים או הפסיפסים בכנסייה תמיד מבטא היררכיה של קדושה, ועצם הצגת הקיסר ורעייתו בכנסייה שייכה אותם מידית להיררכיה של הכנסייה. לא מדובר בקדושה שמימית, אלא מעט נמוך ממנה. הצגתם באפסיס, בקרבת המזבח, הייתה תחבולה מתוחכמת כדי להפגין כוח באמצעות שפת הדימויים הסמלית, שהייתה אמצעי תעמולה דתי עם הצהרה כפולה של עוצמה פוליטית בהקשר הדתי.
חשוב לציין שבאותה תקופה איטליה כולה הייתה תחת חסותו של יוסטיניאנוס, והוא עסק בהקמת הכנסייה הגדולה ביותר - הגיה סופיה (ראה אירועים היסטוריים). נוכחות הזוג המלכותי בכנסייה באה להזכיר לנתינים ברוונה שלמרות שיוסטיניאנוס ותיאודורה רחוקים פיזית (נמצאים בקונסטנטינופול), הם בעצם נוכחים במקום. זוהי הצגה והעברת סמכות במשמעות של שליטה דתית ופוליטית כאחד, שאותה ניתן לראות גם בייצוג של הדמויות הנלוות לקיסר.
בפאנל שמימין למזבח הקיסר יוסטיניאנוס מוצג בתהלוכה, מלווה משני צדדיו בנציגי הכנסייה ובנציגי השלטון. מצד ימין באי כוחה של הכנסייה, ביניהם הארכיבישוף מקסימיאנוס שאוחז בצלב המסמל את מעמדו, וכדי להסיר ספק שמו רשום מעל ראשו. כדי לאזן את הצד הדתי מוצג משמאל כוח פוליטי חילוני של יוסטיניאנוס, שנבע מתוך הצורך שלו להצהיר מאיפה בא הכוח הארצי שלו. הוא מגובה בסנטורים משמאל ובשר הצבא בליסריוס לידו. בצד שמאל שישה לוחמים, חיילי המשמר המלכותי, המשמשים גם בתפקיד של מגני הכנסייה. סמל הצלב של ישו מצויר על המגן, ומדגיש את הרצף הדתי. הסמל כִיאי-רוֹ (Chi-Rho) התקדש כבר בתקופת קונסטנטינוס כסמל המתקשר להצלחה במלחמה של המאמינים בישו. המגן מזכיר את החלום האגדי של קונסטנטינוס לפני ניצחונו הגדול. היבט נוסף הוא המספר שתים-עשרה, המתקשר למספר הדמויות הנוכחות ביצירה (מלבד יוסטיניאנוס), רמז לישו הניצב במרכז, מוקף בשנים-עשר השליחים.
יוסטיניאנוס עטור בכתר, שהוא סמל למלכות, ומעל ראשו הילה, שהיא סמל לקדושה, כיאה לנציגו של האל. הוא נושא בידיו את לחם הקודש, המסמל בטקס את בשרו של ישו. בפנל השמאלי שממול, הקיסרית תיאודורה נושאת בידיה גביע עם יין הקודש. בפסיפס יש היררכיה של חשיבות. יוסטיניאנוס מוצג בצורה בולטת במרכז הקומפוזיציה, מופרד משאר האנשים. הוא היחיד המוקף בהילה. צבעי הגלימות הלבנות של הדמויות האחרות מבליטים את צבע הארגמן של גלימת המלכות שהוא לובש; הוא גם עונד פיבולה מלכותית (סיכה מיוחדת הסוגרת את הטוגה). יוסטיניאנוס מוצג בשלמותו ואינו מוסתר על-ידי הדמויות האחרות. הוא אפילו דורך על רגלו של הסנטור שמימינו, כביטוי לחשיבותו. בפרטי הדיוקן של יוסטיניאנוס ניתן להבחין בקווי המיתאר הברורים הבונים את הפנים. העיניים הכהות גדולות ומודגשות על-ידי גבות עבות, בוהות באינסוף. יש שימוש בטסרות (אבני פסיפס) קטנות לעיצוב תווי הפנים, עם ניסיון לתאר נפחיות. יש שימוש באם הפנינה בכתר ובפיבולה, כדי ליצור אפקט מלכותי עשיר.
הדמויות מאורגנות בקומפוזיציה מתוכננת, מרכזית, סגורה ומאוזנת, כולן עומדות בשורה ישרה באותו הגובה כאילו הוכנסו לתוך תבנית מדוּדה (אִיזוֹקֶפַלְיָה). הצבעוניות נטורליסטית, ויש שימוש בצבעים לוקליים עם גוני בהיר- כהה. כמו כן יש ניסיון ליצור הצללות ונפחיות. האמן ניסה לתאר את הדמויות והגלימות על-פי המסורת הקלאסית, אבל הסגנון הביזנטי המוקדם מאופיין בדמויות חזיתיות וקפואות, מאורכות ושטוחות, והבגדים אינם משקפים תיאור אנטומי של גוף ממשי מתחת לאריג. הראש קטן ביחס לגוף, ויש ניסיון לתאר אפיונים אישיים בעיקר במבנה הגולגולת והשיער, אך המראה הכללי סכמתי ונוקשה, אולי בגלל המודלים הסטטיים והנוקשים עם קווי מיתאר מודגשים שהכתיבה הטכניקה של הפסיפס.
היצירה עשויה מפסיפסי זכוכית צבעונית שיוצרים רושם של צבעוניות עזה. זאת בנוסף לשימוש באם הפנינה לעיטור התכשיטים והכתרים של הקיסר ורעייתו, והמסגרות של היצירות, בדימוי של שיבוץ בתכשיטים. ברקע יש שימוש בפסיפסי זהב היוצרים שטיחות מצד אחד, ומצד אחר יוצרים רושם של חלל אינסופי.