היסטוריון האמנות ארנסט קיצינגר טען שהאמנות הרומית חדלה להיות קלאסית והפכה להיות מדיאבלית (ימי ביניימית) עוד לפני שהפכה להיות נוצרית. האמונה הנוצרית החדשה לא הייתה הגורם הראשוני לשינוי הסגנוני, שהתחיל באמנות הרומית, עוד לפני שכנסייה אימצה אותו. בתקופת האימפריה הרומית (מאות 3 - 4) הייתה נסיגה מהקאנון הקלאסי מצד אחד, ומצד אחר האמנות נחשפה להשפעות רבות, בעיקר מאמנות המזרח (מצרים וסוריה), שהשפיעו על ההיבטים שהתפרשו כרוחניים. תפיסת היופי השתנתה ולא התבססה על הערכים של האסתטיקה הקלאסית, אלא על היבט רוחני-סמלי-פולחני, תוך התרחקות מתיאורים ריאליסטיים או אשלייתיים.
הסגנון של ימי הביניים אינו אחיד, מכיוון שהוא התפתח לאורך תקופה ארוכה, והוא כולל מרחב גיאוגרפי גדול מאוד, שהיה נתון להשפעות אמנותיות רבות. כתוצאה מכך הניבו ימי הביניים מגוון רחב של סגנונות, שלכל אחד מהם יש מאפיינים ייחודיים והשפעות ממקורות רבים. מבין הסגנונות הרבים נזכיר את הבולטים ביותר.
הסגנון הביזנטי הוא פיתוח של הציור, הפסיפס והתבליט מתקופת הנצרות הקדומה. יש בו תערובת של השפעות שהתבססו על מקורות מזרחיים, עם השפעות קלאסיות גרקו-רומיות, שהיו הבסיס של מורשת העבר. הסגנון התאפיין בנוקשות ובסכמתיות. הוא הסתמך על סימבוליזם נוצרי, והדגיש את הדוֹגְמָה הנוצרית, שהתבטאה בעקרונות נוקשים של היררכיה של חשיבות, הבאה לידי ביטוי בייצוג מדורג של קדושה וחשיבות. ככל שרמת החשיבות עלתה כך האובייקט הוצג קרוב יותר למרכז הכיפה, למרכז האפסיס או מעליו. הדמויות המתוארות לרוב מאורכות, חזיתיות, מוצגות בחגיגיות עם פנים צרות ומאורכות ועיניים רוחניות הבוהות לפנים. הדמויות היו שטוחות עם נפחיות מעודנת ומעט הצללות, וכללו מרכיבים נטורליסטיים. קווי המיתאר היו מודגשים, והצבעוניות טבעית ולוקלית. החלל היה רדוד, ולא היה עניין בתיאורי עומק או חלל אשלייתי. הרקע כלל לעיתים פסיפסי זהב, אשר נתנו לרקע ממד אינסופי. המרכיב הדקורטיבי היה דומיננטי ביותר, בעיקר בעיטור כל המרכיבים האדריכליים של פנים הכנסייה. יש לציין שקיימת התאמה ברורה בין השימוש בחומרים כמו זהב ואם הפנינה בדימוי של תכשיטים, ובין תיאורים של רוחניות ונשגבות בסצנות הקדושות בציור הביזנטי. בתקופה הביזנטית הפיסול היה מוגבל מאוד, וכלל תבליטים על גבי סרקופגים, וחפצי נוי קטנים כמו כריכות ספרים משנהב וזהב.
האמנות המוסלמית התאפיינה בשפה חזותית מופשטת, נעדרת מסורת פיגורטיבית, בעיקר בעיטור מבני ציבור בעלי זיקה דתית. באמנות האסלאם התפתחו שפע של סגנונות עיטור, בדגמים צמחיים וגיאומטריים שהשפיעו על הסגנון המידיאבלי באירופה, השפעות שהיו לעיתים דו-סטריות. ההשפעות באו לידי ביטוי בעיקר בנקודות החיכוך של האסלאם עם האמנות המקומית. בתקופת מסעי הצלב היו השפעות הדדיות בין הכובשים ובין הנכבשים, וכן במקומות מסחר חשובים עם המזרח, כמו לדוגמה העיר ונציה, שהייתה עיר קוסמופוליטית.
המבנה של כיפת הסלע הוא מרכזני, מתומן, המזכיר בצורתו מבנים דומים מהאמנות הביזנטית, ובעיקר את כנסיית סן ויטלה ברוונה .בתוך המבנה של כיפת הסלע נמצאים פסיפסים עם מרכיבים עיטוריים הבאים מהעולם הביזנטי והקלאסי, כמו צמח האקנטוס היוצא מאמפורה מקושטת באם הפנינה. ניכרות גם השפעות סַסַניות, וכן השפעות מוּרִיוֹת מספרד. לדוגמה, בארמון אלהמברה בגרנדה יש השפעות שחדרו באזורי הכיבוש המוסלמי, וגם השפיעו על עיצוב בתי הכנסת היהודיים, כמו אל-טרנזנטו בטולדו.
השפעות סגנוניות ממסורות שבטיות פגאניות חדרו לאירופה במאות ה- 6 - 8, למשל של השבטים הגותים, הוונדלים, הקלטים, הסקסונים, הדנים והוויקינגים. הם הביאו עימם מסורות אמנותיות חדשות, שאינן פיגורטיביות, אלא עיטוריות במהותן. יצירות האמנות שעשו צורפים, חרשי ברזל וגלפי עץ יצרו דגמים מסובכים של דרקונים, דולפינים וציפורים שזורים זה בזה, ויצרו תשליבים הבעתיים של תנועה וצבע. לא ידוע מה סימלו דגמים אלה או מהו מוצאם. חלקם שימשו לעיטור בתי העץ, המזחלות או הספינות הוויקינגיות (המאה ה-8). אמנות התשליבים הסקסוניים באנגליה הקתולית קיבלה משמעות חדשה במפגש עם כתבי היד הנוצריים, לדוגמה הבשורה של לינדיספארן (מסוף המאה ה-7). סגנון האיור קווי, מדויק להפליא ועשיר בדמיון, והתשליבים מורכבים עם דגמים גיאומטריים וחיות שמקורן במיתולוגיה הסקסונית. הדפים המאוירים טופלו בעדינות, כמעשה רקמה על בד או מעשה צורפות. יש להניח שהאמנים השתמשו בספרי דגמים נוצריים, כפי שציירו האמנים הקרולינגים והאוטוניים (סגנונות האמנות שנקראו על שם שושלות המלכים).
הסגנון הרומנסקי הוא שם שניתן לתחיית המסורת האדריכלית הרומית המבצרית, שהתקשרה בעיקר למרכיבים אדריכליים מוכרים מהעולם הרומי, כמו קשת עגולה, קמרון חבית, קמרון צולב ובנייה מסיבית באבן. הסגנון הרומנסקי התפתח במאות ה- 12-10, והתאפיין באזורי קיר גדולים ומיעוט חלונות. הקירות היו עבים מאוד, כדי לשאת את כובד הקמרונות, וכתוצאה מכך מעט מאוד אור חדר למבנה. בצד המזרחי של הקתדרלות או המנזרים נבנו קפלות, ובהן נשמרו שרידי קדושים. עולי הרגל הגיעו אליהם לאורך ציר שעקף את החלק המרכזי של המבנה ואת האפסיס. מקורות ההשראה לבנייה בסגנון הרומנסק מבוססים על השרידים הרומאים שהיו באירופה במקומות שהיו בעבר פרובינציות רומאיות, מבנים ששימשו בעיקר כמבצרים לצורכי הגנה. הסגנון הרומנסקי אומץ מכיוון שהבנייה הרומית התאימה לצורכי התקופה, שכן בגלל ריבוי מלחמות על שליטה היה צורך בהגנה. בתקופה זו רק הערים והמנזרים המבוצרים הגנו על עולי הרגל או הצליינים שהתנהלו בדרכים. במחקר סבורים שהניידות של עולי הרגל עודדה בעקיפין את התפשטות הסגנון הרומנסקי על פני אירופה כולה, מה שהפך את הסגנון הרומנסקי, מן ההיבט הצורני, לכלל-אירופאי, למרות שנוצרו בו גם הבדלים מקומיים ייחודיים. היבט נוסף בסגנון הרומנסקי הוא התחייה של מסורת הפיסול המונומנטלי, לאחר כ-600 שנה שבהן נעלם הפיסול מחשש לעבודת אלילים. הפיסול הארכיטקטוני שהתפתח בתבליטים של המבנה הותאם במידות ובצורה למרכיב האדריכלי שאליו התבליטים היו מחוברים. השער הרומנסקי המונומנטלי בחזית המבנה עם מגוון של פסלים ומרכיבים ארכיטקטוניים היו חידוש של התקופה הרומנסקית. חידוש נוסף של הסגנון הרומנסקי היו כותרות העמודים, שהכילו לעיתים סיפורים מפוסלים מהברית הישנה והחדשה, או קשת רחבה של מפלצות ודמונים גרוטסקיים, כדי להמחיש את גורלו של החוטא באחרית הימים.
הסגנון הגותי הוא שם שאנשי הרנסנס נתנו ככינוי גנאי לאמנות שנוצרה בשלהי ימי הביניים (מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-16). אנשי הרנסנס ראו אמנות זו כנחותה וברברית, ללא אמות המידה הקלאסיות, שנחשבו למודל חיקוי נכון ברנסנס. הסגנון הגותי צמח בהדרגה מתוך הסגנון הרומנסקי והיה המשכו הטבעי, ועם הזמן הוא הפך להיות לסגנון החצרוני המועדף על האצולה, המלוכה והכנסייה, בזכות העידון והדקורטיביות שבו. הסגנון הגותי היה טוטאלי בתפיסה הכללית שלו, שבה האדריכלות, הפיסול, הציור והוויטראז' הגדירו זה את זה והיו תלויים זה בזה באופן הדדי. הפיסול הגותי אינו חופשי, והמרכיבים של המבנה שאליהם הוא מחובר מכתיבים את מידותיו. הפסלים אינם שטוחים כמו בסגנון הרומנסקי, אלא מאורכים ומעודנים. לקראת סוף התקופה הגותית ניכר שינוי מגמה, שנעשתה ראליסטית יותר, ומתבטאת באפיונים אישיים של טיפוסי הדמויות, בנפחיות הפסל ובתיאור של גוף ממשי מתחת לאריגים. הסגנון הגותי באדריכלות כלל בנייה שלדית המתבססת על קונסטרוקציה מאבן, אומניות גבוהות המורכבות מעמודים התומכים בקשתות חדות וקמרונות מחודדים (פנים נוטרדם בפריז). שלד המבנה נתמך מבחוץ ב"תומכות דואות" בצורת חצאי קשתות מרחפות ומגדלונים לחיזוק. חלקים גדולים מאוד מהקיר הוחלפו בחלונות ענק מזכוכית צבעונית בטכניקת הוויטראז' עיטרו את החזית ואת קירות הכנסייה מסביב. בניגוד לפנים האפל שהיה בבנייה הרומנסקית, האדריכלות הגותית איפשרה לאור ולצבעוניות לחדור לתוך המבנה וליצור אווירה רוחנית מיסטית. הקתדרלה התנשאה לגובה רב ושימשה נקודת ציון למקום מושבו של הבישוף. חזית הקתדרלה עוטרה במרכיבים מבניים עשירים, עם שימוש נרחב בפיסול ארכיטקטוני. רוזטה ענקית (חלון עגול) מוויטראז' עיטרה כל אחד משלוש הכניסות של המבנה, שהיה במקור בצורת צלב. למאמין המידיאבלי שנכנס לקתדרלה גותית הייתה תחושה של התגמדות מול הגודל והגובה של המבנה. יחד עם זאת גם הייתה תחושה של התעלות נפשית מול העושר הנוצץ של הוויטראז'ים הצבעוניים עם האור המסתורי ומקלעות העמודים הדקים שהובילו את העין לקמרונות המצולבים שאת סופם כמעט לא ניתן לראות. כל המרכיבים הגשמיים הפכו לממדים על-טבעי של רוחניות שמימית שמעבר לעולם החומרי