על-פי הנתונים ממוזיאון הלובר: הגובה הכללי של הפסל כולל הבמה והבסיס הוא 5.57 מטר. הפסל עצמו עשוי שיש פארוס לבן, וגובהו 2.75. מוטת הכנפיים היא 2.01 מטר. הבסיס מפוסל משיש לבן עם עורקים אפורים, שנלקח מן המחצבות של לרטוס באי רודוס. הצבע הכהה של הבסיס עומד בניגוד לשיש הלבן של הפסל, כי הוא מכוסה בפטינה שנוצרה על פני השטח.
על-פי המיתולוגיה היוונית
ניקה הייתה אלת הניצחון ובת לווייתם של זאוס ואתנה. ניקה מתוארת לרוב כדמות מכונפת, עוטה גלימה מתנפנפת ומחזיקה בידיה זר ניצחון או
חצוצרה. לעיתים ניקה עצמה הופיעה כאטריבוט (סימן מזהה) או כדמות זעירה הנלווית לזאוס או אתנה או ניצבת על כף ידם, כסמל לניצחון.
את הפֶּסֶל ניקה מסמותרקי, שמוצב היום במוזיאון הלובר בפריז, גילו בשנת 1863 הקונסול הצרפתי וארכיאולוגים חובבים במקדש האלים הכביריים (פולחן מסתורין שמרכזו בים האיגאי). המקדש נמצא באי סמותרקי, ומכאן שם הפסל. ארכיאולוגים מודרנים סבורים שהפסל הוצב בנוף הפתוח במבנה מוגבה, עם נישה עגולה המשקיפה לים, כחלק מהסגידה של מלחים בבקשת הגנה מפני כוחות הטבע. החלק המקורי שעליו הוצב הפסל שוחזר
בצורת חרטום אנייה, משום שפסלים מסוג זה הוצמדו בעת העתיקה לחרטום של אניות. הפסל ניקה מסמותרקי
שוחזר גם על-פי תיאור שמופיע על טטרה-דרכמה מכסף מתחילת המאה ה-3 לפנה"ס, שבה מוטבעת דמות האלה ניקה על חרטום האנייה. דעות של חוקרים אחרים גורסות שהפסל נעשה כאנדרטה לזכר ניצחון ימי ספציפי, אך הם חלוקים בדעותיהם באיזה ניצחון בדיוק מדובר. גם אין הסכמה ביחס לפַּסל שיצר את הפֶּסֶל. יש הסבורים שפיסל אותו פיתוקריטוס איש רודוס, על סמך שרידי הכתובת "רודוס" שנמצאה על בסיס הפסל.
למרות השאלות הבלתי פתורות ולמרות הנזק המשמעותי שנגרם לפסל, הוא נחשב לאחת מיצירות המופת בפיסול ששרדו מהתקופה ההלניסטית.
דמות נשית מכונפת היורדת במעוף על חרטום האנייה כשכנפיה עדיין פרושות לרווחה ברגע הנחיתה.
חלק משרידי הפסל רומזים איך יש לשחזר את הפסל בצורה שהוא נראה פעם. על-פי שרידי הצוואר ניתן להבין שראשה היה מופנה שמאלה. הכנף הימנית שמחוברת היום אל הפסל היא יציקה שעשויה כהעתק תמונת ראי של
הכנף השמאלית. שני שברים ששרדו מהכנף הימנית המקורית מצביעים על כך שהכנף הייתה מוגבהת יותר, מלוכסנת כלפי מעלה והחוצה. שתי הידיים החסרות לא נמצאו עד היום. בשנת 1950 נמצאו בסמותרקי
שרידי כף היד של ניקה, ומשתי האצבעות הפרושות ניתן ללמוד שכף היד הייתה פתוחה, דבר המצביע על כך שהיא לא החזיקה דבר בידיה, אלא רק הרימה אותה בתנועת ברכה.
שתי כפות הרגליים, שפוסלו בנפרד משאר הפסל, אבדו. התנוחה שוחזרה הודות לצורה של המשטח שעליו הן היו ממוקמות. רגל ימין נחתה ראשונה על סיפון האנייה, בקושי רפרפה על הבסיס, ואילו רגל שמאל הייתה עדיין באוויר. המחקר מתבסס גם על תיאור
פסלוני חרס קטנים של ניקה מהמאה ה-2 לפנה"ס, ממירינה (Myrina שבטורקיה), שיכולים לתת מושג איך תנוחת הרגליים הייתה יכולה להיות.
ניקה לבושה בבגד יווני ארוך שנקרא חיתון (chiton), מעין טוניקה מבד עדין, שנפל בקפלים על רגליה. כדי לקצר את הבגד הבד נאסף על-ידי החגורה, הנחבאת בין הקפלים התלויים מעל הירכיים. החיתון מוחזק במקומו באמצעות חגורה נוספת תחת השדיים. הקווים הזורמים של האריג מתוארים בצורה ראליסטית, ונראים כמו בגד רטוב נצמד לבטן ולירך שמאל בקמטים עדינים שמרפרפים מעל העור. הבד הדק מכווץ באוסף של קפלים צרים משני צדי הגוף, בעוד החלק הימני מסותת מעט יותר עמוק כדי ליצור פני שטח עם אפקט של בד בעל מרקם עבה וכבד יותר. האמן יצר רושם שהרוח הנגדית יצרה באריג הבגד תנועת זרימה. בחלק התחתון האריג העבה של הגלימה נלחץ בחוזקה לרגליה, ובחלק העליון האריג הדק השקוף נצמד לגוף
ומגלה את המבנה האנטומי של הגוף. הטיפול בחיתון העדין עומד בניגוד בולט לקפלים העבים של
ההימתיון (himation, הגלימה העליונה אשר מכסה את החיתון). זו דרך מתוחכמת ליצור תנועה בתיאור
קפלי הגלימה שעוטפת את הרגליים והירכיים ועוקבת אחר מבנה הגוף.