הדת והמיתולוגיה היוונית היו הגורם המלכד הראשון שאיחד בין הקבוצות האתניות שהתגוררו בערי יוון. הדת היוונית הקדומה הייתה דת פוליתאיסטית (בעלת אמונה באלים רבים). הדת התבססה על המיתולוגיה, שהייתה אוסף של מיתוסים הקשורים לאלים ולגיבורים היווניים, המסבירים תופעות שונות בעולם הקדום, החל בסיפורי הבריאה וכלה בקשרים שבין האלים לבין עצמם ויחסם לבני האדם. האלים היווניים ייצגו את כוחות הטבע וגם מושגים מופשטים כמו אהבה, צדק, גורל וכדומה. לצד האלים התקיימו גיבורים שהיו תערובת של בני אדם ואלים, וכן ישויות או מפלצות מיתיות נוספות (שצמחו מתוך הפולקלור העממי), כמו מוזות, מנאידות, סאטירים, נימפות, קנטאורים ועוד. בניגוד לדת המצרית, שיצרה ריחוק פיזי ורוחני מהאלים, הדת היוונית ייחסה לאלים צורות ותכונות אנושיות. האלים היו בעלי כוחות על-טבעיים ובני אלמוות אך בעלי תשוקות וחולשות אנושיות שעליהן מתבססים המיתוסים. הדת היוונית האמינה בגורל: כוחם של האלים הוגבל על-ידי אלות הגורל, ששלטו בעיקר בגורלם של בני התמותה. האלים נתפסו כמקור הטוב והרע. הם המקור לתופעות הטבע, לברקים, לרעידות אדמה, לרעב, לתבוסה או להצלחה ולניצחון. כדי לזכות בעזרת האלים האדם צריך לבנות לכבודם מקדשים, לסגוד להם, ולהביא זבחים ומנחות. (למידע נוסף)
המיקום של המקדשים היווניים התקשר בדרך כלל לאתר שהיה מקודש על-פי המיתוס הקדום לאל הפטרון של האזור. לרוב המקדשים נבנו במקום גבוה בראש גבעה בולטת בנוף, כמו האקרופוליס באתונה. המקדש היווני היה בית לאל, מבנה שבו ניצב פסל האל ואוחסנו בו המתנות שהוקדשו לו. המבנה יועד תמיד לאל אחד ונקרא על שמו. המקדשים הראשונים היו כנראה סוכות, שהוחלפו במבני עץ. אלה היו מבנים קטנים, היה בהם חדר מרכזי אחד (נָאוֹס), עם שני עמודים בחזית. חוקי הבנייה וצורות הבנייה בעץ הועתקו לבנייה באבן, אשר שימרה חלק מהמרכיבים והצורות המקוריים שהיו קיימים במבנה העץ כמו העמודים, המטופות והטריגליפים שהיו במקדש היווני. (למידע נוסף)
בניגוד לדת המצרית, הדת היוונית שיתפה קהל רב בטקסים. הנאוס הקדום היה צנוע, ולא היה בו מקום להתכנסות. הפולחן לאלי יוון התקיים מחוץ למקדש, תחת כיפת השמים. הקורבנות והמנחות לאל הוקרבו על מזבח שניצב ברחבה שלפני המקדש. זו גם הסיבה שהקדישו תשומת לב רבה לעיטור המראה החיצוני של המקדש. עם הזמן התפתח המקדש היווני, ועד התקופה הקלאסית נוספה שורת עמודים שהקיפה את כל המבנה מסביב. (למידע נוסף)
כשהדת היוונית התמסדה, היוונים הקדמוניםהאמינו בקיומם של 12 האלים האולימפיים, שחלק מתפקידם היה להיות אלים פטרונים המגנים על הפוליס. לכל פוליס היה אל פטרון משלו, ומיתוס ייחודי שהאדיר את האל שהתקשר לאותו מקום. בנוסף לאלים המרכזיים היו אלים וישויות שונות, שפולחנם העממי התגבש במאה ה-7 לפנה"ס, כמו לדוגמה אל היין דיוניסוס, אל כתוני הקשור לאדמה, לטבע, להענקת חיים ופריון (למידע נוסף).
ביוון לא היה שלטון משותף, וערי יוון התחרו ביניהן על עליונות ושליטה על אדמתה. הגורם הלאומי המלכד היו משחקי הספורט שנערכו בערים רבות לכבוד האלים הפטרונים של הפוליס. תחרויות אלו התקיימו במרכזים חשובים ברחבי יוון, כמו אתונה, דלפי, דלוס, אולימפיה ועוד, אחת לארבע שנים. בתקופת המשחקים הקפידו ערי המדינה על שביתת נשק ונמנעו ממלחמות ומעימותים. המעורבות של ערי המדינה בתחרויות הייתה רבה, וכל פוליס שלח מטעמו אחד מגיבוריו כנציג לתחרויות הספורט. המנצח הביא כבוד לעירו, אשר הנציחה אותו בהקדשת פסל ותרומות לבית האוצר של המתחם המקודש של הפוליס שבו נערכו המשחקים. המשחקים האולימפיים העתיקים החלו במאה ה-8 לפנה"ס באולימפיה הקדומה לכבוד האל זאוס. (למידע נוסף)
השימוש בכתב איפשר לתעד את המיתוסים, ההיסטוריה היוונית ויצירות הספרותיות, ביניהם גם את שירת הומרוס עם האיליאדה והאודיסאה. אלו שני אפוסים חשובים שהתקשרו למלחמת טרויה, ושימשו מקור ספרותי לכותבי הטרגדיות: אייסכילוס, סופוקלס ואווריפידס, והיו בסיס לחינוכו של כל צעיר יווני. כל אלה היו מקור השראה לאמנות הפלסטית. הידע הספרותי פתח לפני האמנים היוונים מגוון רחב של נושאים לציור ולפיסול, שהסתמכו על מעללי האלים והגיבורים המיתולוגיים. חשוב להדגיש שגם ההתפתחות של התיאטרון היווני הייתה חלק מחגיגות הדת שהוקדשו לאלים בחסות הפוליס, שדאג להעניק לאזרחים הצגות ופסטיבלים כחלק מהטקסים הדתיים. (למידע נוסף)
הדת והאמנות היוונית
בניגוד לאמן המצרי, האמן היווני לא היה כבול למסורת דתית מגבילה. הדת ביוון התייחסה לאלים בכבוד, אבל לא באותו יחס נשגב כפי שהיה במצרים. הספרות והמיתולוגיה היוונית הציגו את האלים כבעלי חולשות ותכונות אנושיות, דבר שעורר הבנה ואמפתיה לאל והפחית את הריחוק בינו ובין האדם. האמן היווני גם ידע לבטא את כוחם וחולשותיהם של האלים והגיבורים המיתולוגיים.
למשחקים ולתחרויות הספורט שהוקדשו לאלים היה יתרון שקידם את התפתחות האמנות: ההזדמנות של האמנים להכיר מקרוב את מראה הגוף הגברי כאשר צפו באתלטים שנהגו לשחק בעירום בתחרויות. האמן יכול היה ללמוד על פרופורציות נכונות ולהכיר את האנטומיה הנכונה במצב סטטי ובתנועה. זו גם הסיבה שהידע והיכולות של פיסול דמות הגבר עלתה בהרבה על הידע בתיאור דמויות נשים, שלא השתתפו במשחקים.
הפילוסופיה הקדם-סוקרטית (שקדמה לסוקרטס) עסקה בחקר שיטתי של תופעות מדעיות של היקום והטבע, ובכך ערערה את המעמד הדתי של המיתוסים ביוון. חלק מהפילוסופים כפרו באלים, והיו הראשונים להגדיר תגליות מדעיות. היוונים הקדמונים עסקו בפיתוח הגיאומטריה והמתמטיקה, שאותן אנו מכירים עד היום. האסטרונומים עסקו באותה קפדנות בפיתוח מודלים שיסבירו את תנועת כוכבי הלכת, את סדר היקום וגודלו של כדור הארץ. היפוקרטס, אבי הרפואה, פעל כדי להפוך את הפרקטיקה הרפואית לשיטה אקדמית, ושבועת היפוקרטס עדיין מכתיבה עד ימינו אלה את ההיבטים האתיים של הרפואה המודרנית.
סוקרטס, שנחשב לאבי הפילוסופיה, צמח מתוך הסופיסטים שעסקו בהקניית רטוריקה (חוכמת הדיבור). הם סברו שהאמת היא ערך יחסי, ותורת הנאום מקנה כוח שכנוע המשמש אמצעי חשוב להצלחה פוליטית. סוקרטס היה מבין הראשונים שעסק בחקר הסיבה והתוצאה, הנחות יסוד והיכולת להוכיח אותן או להפריחן. אלה היו היסודות למדע ולפילוסופיה הקלאסית. סוקרטס עסק בעיקר באתיקה (תורת המידות) שנגעה לענייני ניהול החברה והמדינה, בלוגיקה (תורת ההיגיון) ובתורת ההכרה. העיסוק בתורות אלו, המתבססות על היגיון, לא תאם את דעת הקהל, וסוקרטס נשפט והוצא להורג ככופר באלים וכמשחית הנוער. ממשיכיו של סוקרטס, וביניהם אפלטון ואחריו אריסטו המשיכו ליישם את הפילוסופיה שלו. (למידע נוסף),
בתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס), לאחר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, עברה הדת היוונית שינויים רבים. האמונה באלי יוון ובדת הרשמית התערערה בהשפעת הפילוסופיה היוונית, בעיקר בקרב השכבות המשכילות, ובהדרגה השפיעה גם על פשוטי העם. הערכים הדתיים התרוקנו מתוכנם הרוחני. המגע עם דתות זרות אחרות השפיע על רעיונות וערכים, שיצרו בהדרגה מיזוג חדש במקומות הכבושים. הדת ההלניסטית הפכה להיות סינקרטית, דת שמיזגה בתוכה אמונות באלים רבים. המיזוג התבטא בהעברת תכונות ממשפחת האלים היווניים אל האלים בארצות הכבושות, מעין יצירת דת אוניברסלית שהתבססה גם על עיקרון של חופש פולחני. אחת הדוגמאות לכך היא האלה המצרית איזיס, שהייתה מקובלת מאוד בכל רחבי העולם ההלניסטי. חדירה הדרגתית של השפעות לצד התמוטטות האידיאלים הקלאסיים גרמו להתפכחות בתחומים רבים ויצרו מגמה הדוניסטית (נהנתנית). הדוניזם היא גישה בתורת המידות הפילוסופית, הגורסת כי תכליתו וסיבתו של כל מעשה אנושי הוא התשוקה להנאה, והיא מתבטאת בשאיפה לתענוגות החיים ובהדגשת מקומו של הפרט בחברה. (למידע נוסף).