יון

התרבות היוונית העתיקה נחשבה תמיד לאחד השיאים העיקריים בתרבות העת העתיקה, והיא הותירה את רישומה על התרבות המערבית בתחומי הפילוסופיה, המדע, הספרות, התיאטרון, האדריכלות והאמנות הפלסטית. חשיבותה כל כך עמוקה ומושרשת בתרבות המערבית, עד שזכתה לכמה תחיות לאורך ההיסטוריה. כמעט כל דבר שהתקשר לתרבות העולם המערבי התחיל ביוון הקדומה - החל מאידיאלים דמוקרטיים דרך הרמוניה ותפיסת חירות האדם ועד לסדר, בתקופה זו (מאמצע המאה ה-5 לפנה"ס ועד המאה ה-1 לפנה"ס)גם עוצבה תפיסת היופי והאסתטיקה המערבית.

שטחה של יוון הקדומה היה קטן יחסית לעומת שטחה של מצרים, אבל בניגוד למצרים, שהייתה סגורה להשפעות תרבותיות זרות, הייתה יוון פתוחה לעולם, השפיעה על תרבויות והושפעה מהן. המבנה הגיאוגרפי של יוון הוא חופים מפורצים, וכן איים וחצאי איים המקיפים אותה. חדירת המפרצים לעומק היבשה איפשרה לפתח ערי נמל משגשגות וקשרים עם מושבות שמעבר לים. האיים הקיקלאדיים במזרח יצרו רצף נוח למעבר ימי מחופי יוון ועד חופי אסיה הקטנה (טורקיה של היום). קשרים אלו חשפו את התושבים להשפעות אמנותיות-תרבותיות מחד גיסא, ומאידך גיסא איפשרו את הפצתה של התרבות המקומית לכל רחבי העולם העתיק. (למידע נוסף)

התרבות היוונית הקדומה התפתחה לאחר שקיעתה של התרבות המינואית-מיקנית שהתקיימה בשטחה של יוון. במחקר התרבות היוונית עדיין עומדת שאלה בלתי פתורה: האם התרבות והאמנות המינואיות-מיקניות נחשבות לתרבות יוונית או לתרבות נפרדת שעומדת בפני עצמה? מרבית החוקרים טוענים שחלק גדול מסממני התרבות המינואית-מיקנית נכחדו באמצע המאה ה-11 לפנה"ס. פלישות של השבטים היוֹניים והדוריים ופגעי טבע גרמו לשקיעתה של התרבות ולהרס היסודות הישנים. לתרבות הקלאסית ולאמנות הקלאסית נדרש פרק זמן ממושך להתאושש ולהגיע לרמה גבוהה של אמנות שאופייה שונה מהאמנות שקדמה לה. המסקנה המתבקשת היא שהקשר בין התרבות המינואית-מיקנית לבין התרבות היוונית קלוש, אף-על-פי ששתיהן התקיימו באותו אזור גיאוגרפי.

שלב ההתפתחות הראשון היה מ-1100 ועד 700 לפנה"ס בערך, והוא נקרא "ימי הביניים של יוון העתיקה". זהו שלב ההתגבשות של השבטים הנודדים לאחר הפלישה לשטחי יוון. מבחינה אמנותית התקופה מאופיינת בסגנון ראשוני, שנקרא "הסגנון הגיאומטרי", והוא אינו מעיד על ההתפתחות העתידית של האמנות הקלאסית.

התקופה הארכאית התחילה במאה ה-8 לפנה"ס, ובה התגבשה ביוון ציוויליזציה שזיהתה את עצמה כעם הלני, שבו שלטו שבטים שהקימו לעצמם ערי-מדינה עצמאיות (פוליס) שהתחרו ביניהן על שליטה והגמוניה. בסוף התקופה הארכאית, החל בשנת 500 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-5 לפנה"ס, האימפריה הפרסית איימה על יוון. כדי להתגונן מול האויב המשותף נוצרה ביוון ברית איחוד בין ערים. יוון הצליחה להדוף את שתי הפלישות הפרסיות, והמלחמות הסתיימו בניצחון יווני בזכות העובדה שהפוליס אתונה הפך למעצמה ימית.

החוקרים סבורים שהמלחמות הפרסיות השפיעו באופן ישיר על התפתחותה של אתונה. הפלישות של הפרסים הבהירו ליוונים שבדלנות של ערים נפרדות אינה מסייעת להתגבר על האויב, ולכן כרתו היוונים את הברית האטית-דלית. הפלישות הפרסיות הכריחו את אתונה להתאגד עם ספרטה – אויבתה המושבעת, והברית ביניהן סייעה לחיזוק מעמדה של אתונה בין ערי יוון. כדי לממן את אחזקת הצי האתונאי הערים העשירות שילמו לאתונה מס שנתי קבוע. כריתת הברית הפכה את אתונה לאימפריה כלכלית, מסחרית וצבאית חסרת תקדים בהיסטוריה היוונית, בגלל שליטתה בכספי הברית. באמצעות כספים אלו הצליחה אתונה לשקם את ההרס שנגרם לה במלחמה ולהקים מפעלי אמנות ואדריכלות. התרוממות הרוח שחשו האתונאים לאחר הניצחון איפשרה לפתח את האמנות הקלאסית. פריקלס היה המנהיג ששמו נקשר למלחמות ולמפעלי הבנייה והאמנות, שהגיעו לשיאים תרבותיים אדירים. יש חוקרים הסבורים שיש לזקוף לזכותו של פריקלס את תקופת הפריחה של הפוליס האתונאי במאה ה-5 לפנה"ס, את תהליך הדמוקרטיזציה ואת קידום האמנויות. הוא היה היוזם והמוציא לפועל של הפרויקטים השאפתניים על האקרופוליס, וביניהם מקדש הפרתנון. בכך הפכה אתונה לאחת הערים היפות והחשובות ביותר בעולם העתיק. (למידע נוסף)

הראשון שגרם להפצתה המסיבית של התרבות היוונית קלאסית-הלניסטית היה אלכסנדר מוקדון, אשר ראה את עצמו כיווני. כיבושיו במאה ה-4 לפנה"ס הביאו להתפשטות יוון עד הודו במזרח ומצרים בדרום. תיארוך התקופה ההלניסטית מתחיל עם שלטונם של יורשי אלכסנדר מוקדון, ומסתיים עם עליית האימפריה הרומית. חשוב לציין שההשפעות ההלניות החלו במאה ה-8 לפנה"ס, כשהתהוו הקולוניות הראשונות לצורכי מסחר מחוץ ליוון.

​הדת והמיתולוגיה היוונית היו הגורם המלכד הראשון שאיחד בין הקבוצות האתניות שהתגוררו בערי יוון. הדת היוונית הקדומה הייתה דת פוליתאיסטית (בעלת אמונה באלים רבים). הדת התבססה על המיתולוגיה, שהייתה אוסף של מיתוסים הקשורים לאלים ולגיבורים היווניים, המסבירים תופעות שונות בעולם הקדום, החל בסיפורי הבריאה וכלה בקשרים שבין האלים לבין עצמם ויחסם לבני האדם. האלים היווניים ייצגו את כוחות הטבע וגם מושגים מופשטים כמו אהבה, צדק, גורל וכדומה. לצד האלים התקיימו גיבורים שהיו תערובת של בני אדם ואלים, וכן ישויות או מפלצות מיתיות נוספות (שצמחו מתוך הפולקלור העממי), כמו מוזות, מנאידות, סאטירים, נימפות, קנטאורים ועוד. בניגוד לדת המצרית, שיצרה ריחוק פיזי ורוחני מהאלים, הדת היוונית ייחסה לאלים צורות ותכונות אנושיות. האלים היו בעלי כוחות על-טבעיים ובני אלמוות אך בעלי תשוקות וחולשות אנושיות שעליהן מתבססים המיתוסים. הדת היוונית האמינה בגורל: כוחם של האלים הוגבל על-ידי אלות הגורל, ששלטו בעיקר בגורלם של בני התמותה. האלים נתפסו כמקור הטוב והרע. הם המקור לתופעות הטבע, לברקים, לרעידות אדמה, לרעב, לתבוסה או להצלחה ולניצחון. כדי לזכות בעזרת האלים האדם צריך לבנות לכבודם מקדשים, לסגוד להם, ולהביא זבחים ומנחות. (למידע נוסף)

המיקום של המקדשים היווניים התקשר בדרך כלל לאתר שהיה מקודש על-פי המיתוס הקדום לאל הפטרון של האזור. לרוב המקדשים נבנו במקום גבוה בראש גבעה בולטת בנוף, כמו האקרופוליס באתונה. המקדש היווני היה בית לאל, מבנה שבו ניצב פסל האל ואוחסנו בו המתנות שהוקדשו לו. המבנה יועד תמיד לאל אחד ונקרא על שמו. המקדשים הראשונים היו כנראה סוכות, שהוחלפו במבני עץ. אלה היו מבנים קטנים, היה בהם חדר מרכזי אחד (נָאוֹס), עם שני עמודים בחזית. חוקי הבנייה וצורות הבנייה בעץ הועתקו לבנייה באבן, אשר שימרה חלק מהמרכיבים והצורות המקוריים שהיו קיימים במבנה העץ כמו העמודים, המטופות והטריגליפים שהיו במקדש היווני. (למידע נוסף)

בניגוד לדת המצרית, הדת היוונית שיתפה קהל רב בטקסים. הנאוס הקדום היה צנוע, ולא היה בו מקום להתכנסות. הפולחן לאלי יוון התקיים מחוץ למקדש, תחת כיפת השמים. הקורבנות והמנחות לאל הוקרבו על מזבח שניצב ברחבה שלפני המקדש. זו גם הסיבה שהקדישו תשומת לב רבה לעיטור המראה החיצוני של המקדש. עם הזמן התפתח המקדש היווני, ועד התקופה הקלאסית נוספה שורת עמודים שהקיפה את כל המבנה מסביב. (למידע נוסף)

כשהדת היוונית התמסדה, היוונים הקדמוניםהאמינו בקיומם של 12 האלים האולימפיים, שחלק מתפקידם היה להיות אלים פטרונים המגנים על הפוליס. לכל פוליס היה אל פטרון משלו, ומיתוס ייחודי שהאדיר את האל שהתקשר לאותו מקום. בנוסף לאלים המרכזיים היו אלים וישויות שונות, שפולחנם העממי התגבש במאה ה-7 לפנה"ס, כמו לדוגמה אל היין דיוניסוס, אל כתוני הקשור לאדמה, לטבע, להענקת חיים ופריון (למידע נוסף).

ביוון לא היה שלטון משותף, וערי יוון התחרו ביניהן על עליונות ושליטה על אדמתה. הגורם הלאומי המלכד היו משחקי הספורט שנערכו בערים רבות לכבוד האלים הפטרונים של הפוליס. תחרויות אלו התקיימו במרכזים חשובים ברחבי יוון, כמו אתונה, דלפי, דלוס, אולימפיה ועוד, אחת לארבע שנים. בתקופת המשחקים הקפידו ערי המדינה על שביתת נשק ונמנעו ממלחמות ומעימותים. המעורבות של ערי המדינה בתחרויות הייתה רבה, וכל פוליס שלח מטעמו אחד מגיבוריו כנציג לתחרויות הספורט. המנצח הביא כבוד לעירו, אשר הנציחה אותו בהקדשת פסל ותרומות לבית האוצר של המתחם המקודש של הפוליס שבו נערכו המשחקים. המשחקים האולימפיים העתיקים החלו במאה ה-8 לפנה"ס באולימפיה הקדומה לכבוד האל זאוס. (למידע נוסף)

השימוש בכתב איפשר לתעד את המיתוסים, ההיסטוריה היוונית ויצירות הספרותיות, ביניהם גם את שירת הומרוס עם האיליאדה והאודיסאה. אלו שני אפוסים חשובים שהתקשרו למלחמת טרויה, ושימשו מקור ספרותי לכותבי הטרגדיות: אייסכילוס, סופוקלס ואווריפידס, והיו בסיס לחינוכו של כל צעיר יווני. כל אלה היו מקור השראה לאמנות הפלסטית. הידע הספרותי פתח לפני האמנים היוונים מגוון רחב של נושאים לציור ולפיסול, שהסתמכו על מעללי האלים והגיבורים המיתולוגיים. חשוב להדגיש שגם ההתפתחות של התיאטרון היווני הייתה חלק מחגיגות הדת שהוקדשו לאלים בחסות הפוליס, שדאג להעניק לאזרחים הצגות ופסטיבלים כחלק מהטקסים הדתיים. (למידע נוסף)

הדת והאמנות היוונית
בניגוד לאמן המצרי, האמן היווני לא היה כבול למסורת דתית מגבילה. הדת ביוון התייחסה לאלים בכבוד, אבל לא באותו יחס נשגב כפי שהיה במצרים. הספרות והמיתולוגיה היוונית הציגו את האלים כבעלי חולשות ותכונות אנושיות, דבר שעורר הבנה ואמפתיה לאל והפחית את הריחוק בינו ובין האדם. האמן היווני גם ידע לבטא את כוחם וחולשותיהם של האלים והגיבורים המיתולוגיים.

למשחקים ולתחרויות הספורט שהוקדשו לאלים היה יתרון שקידם את התפתחות האמנות: ההזדמנות של האמנים להכיר מקרוב את מראה הגוף הגברי כאשר צפו באתלטים שנהגו לשחק בעירום בתחרויות. האמן יכול היה ללמוד על פרופורציות נכונות ולהכיר את האנטומיה הנכונה במצב סטטי ובתנועה. זו גם הסיבה שהידע והיכולות של פיסול דמות הגבר עלתה בהרבה על הידע בתיאור דמויות נשים, שלא השתתפו במשחקים.

הפילוסופיה הקדם-סוקרטית (שקדמה לסוקרטס) עסקה בחקר שיטתי של תופעות מדעיות של היקום והטבע, ובכך ערערה את המעמד הדתי של המיתוסים ביוון. חלק מהפילוסופים כפרו באלים, והיו הראשונים להגדיר תגליות מדעיות. היוונים הקדמונים עסקו בפיתוח הגיאומטריה והמתמטיקה, שאותן אנו מכירים עד היום. האסטרונומים עסקו באותה קפדנות בפיתוח מודלים שיסבירו את תנועת כוכבי הלכת, את סדר היקום וגודלו של כדור הארץ. היפוקרטס, אבי הרפואה, פעל כדי להפוך את הפרקטיקה הרפואית לשיטה אקדמית, ושבועת היפוקרטס עדיין מכתיבה עד ימינו אלה את ההיבטים האתיים של הרפואה המודרנית.

סוקרטס, שנחשב לאבי הפילוסופיה, צמח מתוך הסופיסטים שעסקו בהקניית רטוריקה (חוכמת הדיבור). הם סברו שהאמת היא ערך יחסי, ותורת הנאום מקנה כוח שכנוע המשמש אמצעי חשוב להצלחה פוליטית. סוקרטס היה מבין הראשונים שעסק בחקר הסיבה והתוצאה, הנחות יסוד והיכולת להוכיח אותן או להפריחן. אלה היו היסודות למדע ולפילוסופיה הקלאסית. סוקרטס עסק בעיקר באתיקה (תורת המידות) שנגעה לענייני ניהול החברה והמדינה, בלוגיקה (תורת ההיגיון) ובתורת ההכרה. העיסוק בתורות אלו, המתבססות על היגיון, לא תאם את דעת הקהל, וסוקרטס נשפט והוצא להורג ככופר באלים וכמשחית הנוער. ממשיכיו של סוקרטס, וביניהם אפלטון ואחריו אריסטו המשיכו ליישם את הפילוסופיה שלו. (למידע נוסף),

בתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס), לאחר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון, עברה הדת היוונית שינויים רבים. האמונה באלי יוון ובדת הרשמית התערערה בהשפעת הפילוסופיה היוונית, בעיקר בקרב השכבות המשכילות, ובהדרגה השפיעה גם על פשוטי העם. הערכים הדתיים התרוקנו מתוכנם הרוחני. המגע עם דתות זרות אחרות השפיע על רעיונות וערכים, שיצרו בהדרגה מיזוג חדש במקומות הכבושים. הדת ההלניסטית הפכה להיות סינקרטית, דת שמיזגה בתוכה אמונות באלים רבים. המיזוג התבטא בהעברת תכונות ממשפחת האלים היווניים אל האלים בארצות הכבושות, מעין יצירת דת אוניברסלית שהתבססה גם על עיקרון של חופש פולחני. אחת הדוגמאות לכך היא האלה המצרית איזיס, שהייתה מקובלת מאוד בכל רחבי העולם ההלניסטי. חדירה הדרגתית של השפעות לצד התמוטטות האידיאלים הקלאסיים גרמו להתפכחות בתחומים רבים ויצרו מגמה הדוניסטית (נהנתנית). הדוניזם היא גישה בתורת המידות הפילוסופית, הגורסת כי תכליתו וסיבתו של כל מעשה אנושי הוא התשוקה להנאה, והיא מתבטאת בשאיפה לתענוגות החיים ובהדגשת מקומו של הפרט בחברה. (למידע נוסף). 

הסגנון הגיאומטרי (מאות 8-9 לפנה"ס) הוא הסגנון הראשון באמנות יוון, והוא שייך לתקופה הקדם ארכאית. הסגנון מאופיין בצורות סכמתיות, זוויתיות וגיאומטריות, והוא היה חלק מעיטור כדי חרס. העיטורים היו פשוטים ומדויקים, וכיסו את שטח הכד ברצועות שחזרו על עצמן במקצב קבוע ומכאן השם "גיאומטרי". במשך הזמן הוחלפו חלק מהדגמים בדמויות ובבעלי-חיים, בנושאים הקשורים לקבורה, לטקסי אשכבה, לתהלוכות לוויה ולמלחמה. הסגנון הגיאומטרי הופיע גם בפיסול הזעיר. פסלוני התקופה, דמויות אדם ובעלי-חיים עוצבו בצורות גיאומטריות. (למידע נוסף)

הסגנון הארכאי (מאות 6-8 לפנה"ס) הוביל בהדרגה לתקופה הקלאסית. הציור הארכאי כלל את סגנון "הדמות השחורה" וסגנון "הדמות האדומה". בשלבים המוקדמיםשל התקופהתוארו הדמויות בצורה כללית, והן היו קפואות ומסוגננות. תווי הפנים היו מאופקים וחסרי רגשות, התסרוקת הייתה מסוגננת והתנועות מוגבלות. הפרופורציות האנטומיות של הגוף לא היו נכונות. הפיסול הושפע מהפיסול המזרחי והמצרי. לדוגמה: פסלי עלמים, כמו "הקוּרוֹס", עוצבו בצורה גושית, הידיים צמודות לגוף, הראש גדול יחסית, העיניים בולטות ועל השפתיים "חיוך ארכאי" מאולץ. מרבית הפסלים נעשו בשיש ונצבעו בצבעים נטורליסטיים. פסלי הגברים עוצבו בעירום מלא והוקדשו לאלים. הפסלים ייצגו אלים, ספורטאים וגיבורים. (למידע נוסף)

בניגוד לפסלי הגברים, הנשים בתקופה הארכאית תוארו תמיד בלבוש מלא. פסלי העלמות, כמו "הקוֹרֶה", מזכירים בצורתם פסלי עמוד שגולפו במקור מעץ והוצבו בכניסה למקדשים. פסלי העלמות נצבעו בצבעים נטורליסטיים כדי לשוות לדמות מראה נטורליסטי יותר (למידע נוסף).

בשלב השינוי מהסגנון הארכאי לסגנון הקלאסי עבר הפיסול היווני תהליך של התפתחות הדרגתית בעיצוב דמויות אדם. ניכר מעבר מצורת ביטוי סכמתית לצורת ביטוי נטורליסטית: הדמות הפכה להיות מציאותית יותר, הפרופורציות היו נכונות, חל שיפור ניכר באנטומיה של הגוף והפנים והתנועות נעשו מורכבות ומדויקות יותר. עם זאת הייתה אידיאליזציה בתיאור הדמות. הפרופורציות השתנו מתוך רצון להגיע לשלמות, עד שנקבע "קאנון המידות הנכונות", שאותו הגדיר הפַּסל פוליקליטוס ב"קאנון" שלו, ויישמן בפועל בפֶּסֶל דוריפורוס (נושא הרומח). היצירות שנוצרו בתקופה הקלאסית העידו על הבקיאות המדהימה של האמנים ועל יכולתם ליצור אווירה של אצילות שלווה, סמכות אלוהית ותחושה של נגיעה בנשגב. הפַּסלים שאפו לאידיאליזציה של הדמות בלי כל סממן אישי. לא הייתה החצנת רגשות, ובמקומה היו איפוק ושאיפה להגיע לאיזון, להרמוניה ולשלמות צורנית. (למידע נוסף)

הסגנון הקלאסי (מאה 4-5 לפנה"ס) התאפיין באיזון צורני, ובשלמות והרמוניה גם בתחום האדריכלות. ביוון התפתחו "שלושת האורדרים" (הסגנונות הארכיטקטוניים) הדורי, היוֹני והקורינתי, שנבדלו זה מזה בעיקר בכותרות העמודים. שרידי מקדש הפרתנון, המייצג את הסגנון הקלאסי במיטבו, הוא אחד השיאים של הסגנון. תכנונו כלל את שלושת חלקיו: המסד, המבנה והגג. הפרופורציות שלו נחשבות להרמוניות ביותר, בעזרת שימוש בחתך הזהב, וכדי להגיע לשלמות אופטית נעשו במבנה תיקונים אופטיים. (למידע נוסף).

הפיסול הארכיטקטוני של הפרתנון, שנעשה תחת פיקוחו של הפסל פידיאס, היה ביטוי לשיא כוחה ועושרה של אתונה במאה ה-5 לפנה"ס. גמלוני הפרתנון לדוגמה, עוצבו בצורה ריאליסטית עם ממד אשלייתי חזק. הם ביטאו את שיא היכולת הפיסולית של אמנות יוון הקלאסית (חשוב לציין שמדובר בפסלים מקוריים ולא בהעתקים רומיים). הפסלים עוצבו כפסלים היקפיים, לוטשו ועובדו בכל צדדיהם והיו יכולים לשמש כפיסול חופשי, אף שנועדו להיות מותאמים לגמלון. בפסלי הגמלונים יש שילוב של אידיאליזציה וריאליזם. הדמויות ובעלי-החיים עוצבו באנטומיה מדויקת, ללא הגזמה בתיאור שרירי הגוף. יש וירטואוזיות רבה ביכולת התיאור של תנועות גוף האדם. הבגדים והאריגים המכסים את הדמויות מעשירים את האפשרויות הרבות של תיאור הגוף שמתחת לבגד. כל אלה נועדו להדגיש את הממד האנושי של האלים. עם זאת, האמנים הקפידו ליצור ריחוק באמצעות האיפוק הניכר בהבעת הפנים. הרגשות מובעים על-ידי מחוות ותנועות הגוף, והפנים שומרים על המראה האלוהי המאופק. השילוב של שני המרכיבים הללו יוצר את המהות של הפיסול הקלאסי האידיאלי. (למידע נוסף),

הסגנון ההלניסטי (מאה 1-3 לפנה"ס) התפתח כהמשך טבעי לאמנות הקלאסית. האמנים ליזיפוס וסקופס השתמשו בכל הידע שהם רכשו על אודות התקופה הקלאסית המאוחרת. בגלל הפריסה הגיאוגרפית הרחבה של האימפריה ההלניסטית נוצר מגוון של אסכולות אמנותיות, שלעיתים הציגו מגמות אמנותיות מנוגדות זו לזו. עקב כך נוצרו כמה מרכזים אמנותיים חשובים, שבהם שלטו הדיאדוכים. המרכזים הבולטים ביותר היו ביוון, ברודוס, בפרגמון, באסיה הקטנה ובאלכסנדריה שבמצרים.

התפיסה היוונית המקורית, שראתה את היוונים כעליונים מול הנוכרים הברבריים, השתנתה. הגישה ההלניסטית הפכה להיות קוסמופוליטית, וצידדה במיזוג בין תרבות יוון ובין תרבויות אחרות. לצד נושאים הרואיים כמו הגלי המתאבד, האמנות ההלניסטית כללה תיאורי ג'אנר, למשל זקנה שיכורה. התיאורים כללו בני מעמדות שונים - מן המעמד הגבוה אל מעמדות השוליים, וגילים שונים - החל מתיאורי ילדים ועד לזקנה, בתיאורים מציאותיים שאינם מנסים ליפות פגמים. התיאורים הביעו פאתוס ורגשות עזים ובלתי נשלטים, באמצעות הבעות הפנים ומחוות גוף. לעיתים גם נשמרה על הפנים הבעה מאופקת קלאסית כביטוי הרואי לכוחות נפשיים.יש בפסלים תנועות מורכבות, כמו דמויות במצב של תנועה מתפרצת, גוף מפותל בתנועה סיבובית, חלקי גוף הפונים לכיוונים מנוגדים, תנועות ידיים שפורצות לחלל, אריגים המדגישים את תנועת הגוף ולעיתים מתבדרים ברוח. היצירות מתארות התרחשות סוערת,והקומפוזיציות דינמיות ואלכסוניות.

קאנון המידות התארך יותר מאשר בפיסול הקלאסי, הראש קטן יחסית והתוצאה הייתה דמות מעודנת יותר. בפיסול ההלניסטי מתואר הגוף הנשי עם סממנים ארוטיים, כשאריג הבגד מכסה טפח ומגלה טפחיים. הריאליזם מתבטא בפרופורציות נכונות ובאנטומיה מדויקת, לעתים עם הגזמות בעיצוב השרירים כדי להפגין כוחות על-אנושיים.הריאליזם מתבטא גם בשליטה על תיאור מרקמים שונים כדי ליצור הבחנה בין סוגי חומרים כמו שיער, עור, פרווה, נוצות, קשקשים ועוד. בנוסף לכך קיבלו הפסלים ליטוש וגימור מושלם, שהוסיפו לרושם המציאותי.

לעומת הפיסול הקלאסי, שמתבטא באיפוק ומתאר את הרגע שלפני שיא ההתרחשות או אחריה, הפיסול ההלניסטי מתבטא בפאתוס, ומתאר את רגע השיא, אותו שבריר שנייה של ההתרחשות הדרמטית ביותר. זו גם הסיבה שבעת החדשה כינו את ההלניזם "בארוק הלניסטי". (למידע נוסף)​