רנסאנס

​המונח רֶנֶסַנְס (Renaissance) מקורו במילה האיטלקית Rinascita, שמשמעותה תחייה. את השם טבעו אנשי רוח איטלקיים במאות ה-15 וה-16 במטרה לתאר את השינויים המהפכניים בתרבות ובאמנות בתקופתם. תקופת הרֶנֶסַנְס ארכה כ-300 שנה, מן המאה ה-14 ועד המאה ה-16, ונחשבת למהפכנית בנתק שיצרה מתרבות העולם הישן ולתחילתו של העולם המודרני. אנשי הרנסנס שאפו להחיות מחדש את ימי גדולתה התרבותית של איטליה בתקופת האימפריה הרומית והאימפריה היוונית, וכינו את התקופה שבאה לאחר נפילת האימפריה הרומית "ימי הביניים", כלומר, הימים שבין הגדולה הרומית לבין ימיהם, שבה תשוב איטליה לגדולתה. אל תקופת הביניים הזו התייחסו אנשי הרנסנס כאל תקופת קיפאון מחשבתי ויצירתי שממנו יש להתנער.
בניגוד לאנשי ימי הביניים, ראו אנשי הרנסנס בעת העתיקה אידיאל שיש לחקותו, ולכן ביקשו ללמוד את המורשת הקלאסית ממקור ראשון, כלומר בשפתה המקורית ולא בתרגום מהשפה הערבית.

חוקרים שונים ניסו להגדיר במה נבדל הרנסנס מימי הביניים שקדמו לו. שני היסטוריונים בני המאה ה-19, הצרפתי ז'יל מישלה (Jules Michelet, 1798 – 1874) והשוויצרי יעקב בוקהארדט (Jacob Burckhardt, 1818 - 1897), חוקר תרבות הרנסנס באיטליה, הדגישו את הפנייה למציאות האמפירית (הניסיונית), "גילוי העולם והאדם" כגורם היסודי ביותר ברנסנס. בוקהארדט ראה במשורר פרנצ'סקו פטרארקה (Francesco Petrarca, 1304 – 1374) את האדם המודרני הראשון ואבי ההומניזם מפני שגילה את יופיו של הטבע ומפני שהתמסר לרגשות ולחיי הנפש. מעל לכול, ייחודו של הרנסנס על-פי בוקהארדט בכך שהעמיד את האדם במרכז עניינו. במאה ה-19 כונתה גישה זו "הומניזם", גישה אנתרופוצנטרית המתמקדת באדם, בניגוד לגישה התיאוצנטרית המתמקדת באל, גישה שהייתה אופיינית לימי הביניים (למידע נוסף).

​בתקופת הרנסנס השתנו סדרי שלטון, והוקמו צורות משטר חדשות שפרצו את הדרך לעידן המודרני. תקופה זו גם התאפיינה בסכסוכים דתיים ושלטוניים רבים.

מלחמת מאה השנים (1337 – 1453) הייתה סדרת מערכות על אדמת צרפת, עם הפוגות ארוכות ביניהן, בין ממלכת אנגליה וצרפת בשל תביעות ודרישות טריטוריאליות של הכתר האנגלי בצרפת. הסכסוך נמשך 116 שנים, ובתקופתו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. כיוון שהצבא הצרפתי נחשב לטוב באירופה, איבדה אנגליה במלחמה כמעט את כל נחלותיה בצרפת. מלחמה זו דרשה הקצאה של כוח אדם ומשאבים רבים, שרוששו לבסוף את הכתר האנגלי. מבחינה רשמית המלחמה לא הסתיימה מעולם, ולא נחתם חוזה שלום.

אחת מהדמויות הידועות ביותר מתקופה זו הייתה ז'אן ד'ארק (Jeanne d'Arc, 1412 –1431), הידועה גם בכינוי הבתולה מאורליאן. ד'ארק הייתה מצביאה צרפתייה צעירה שהאמינה כי היא פועלת בשליחות האל, ותפקידה להילחם באנגלים עד לגירושם הסופי מאדמת צרפת. באמונתה סחפה אחריה רבים, והצליחה להחזיר לצרפת את העליונות הצבאית שאבדה בקרב אז'נקור (Agincourt), שהביא לשליטה אנגלית בצרפת. ד'ארק הובסה לבסוף בקרב לשחרור העיר קומפיין. היא נפלה בשבי האנגלים (בשל בגידתו של הדוכס מבורגונדי, שהיה לצדם של האנגלים) והאינקוויזיציה העמידה אותה לדין. בשנת 1431 היא נשפטה, ודינה נגזר לשריפה על המוקד באשמת כישוף וקשרים עם השטן. ד'ארק נשרפה בחוצות העיר רואן (Rouen), וזכתה למעמד של גיבורה לאומית בצרפת. לקראת סוף המאה ה-19, כמעט 500 שנים לאחר מותה, כאשר הכנסייה הקתולית ביטלה רשמית את האינקוויזיציה, היא גם הכירה בה כדוברת אמת והכריזה עליה כקדושה של הכנסייה הקתולית.

צרפת
במאה ה-16 מלך בצרפת פרנסואה הראשון (1494 - 1547), בן לשושלת ולואה, מ-1515 ועד מותו ב-1547. הוא טען לכתר הקיסרות הרומית הקדושה (הידועה גם בשם הרייך הראשון, ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806), ופתח בסדרת מלחמות באיטליה. הוא ניצח את צבא השכירים השוויצרי של דוכס מילאנו והשתלט על העיר. המלך פרנסואה הראשון ניסה לכרות ברית עם הנרי השמיני מלך אנגליה נגד הקיסר קרל החמישי מלך ספרד. לפרנסואה מלך צרפת היו תביעות על נחלות באיטליה ובארצות השפלה, אבל בגלל המפלות שנחל בקרבות נאלץ לוותר על כל תביעותיו. בנוסף על כך נחל מפלה בפני קרל החמישי, ובהסכם מדריד (14/01/1526) נאלץ לחתום על ויתורים מפליגים לתביעותיו. שני בניו, שהוחזקו בשבי הספרדי, שוחררו בעבור כופר נפש. פרנסואה הראשון גם כרת ברית עם האימפריה העות'מנית.

אנגליה
בין השנים 1455 – 1485 התנהלה באנגליה סדרת מאבקי שלטון המכונה מלחמות השושנים (בשל סמלי השושנים של הבתים שנאבקו בה). במלחמה זו הושמדו מרבית בתי האצולה באנגליה, ובסופה עלה בית טיודור, שהביא אותה לפסגת הישגיה במאה ה-16. הנרי השמיני (1491 - 1547) מלך אנגליה מבית טיודור מלך בין השנים 1509 – 1547, והיה אחד מהשליטים המשפיעים ביותר בזמנו. עם עלייתו לשלטון הכריז מלחמה על צרפת, וכחלק מ"מלחמת מאה השנים" ב-1513 פלש עם צבאו לצפון צרפת ונחל כמה ניצחונות. שיאה של מדיניות החוץ של הנרי השמיני היה הפגישה הראוותנית שערך ביוני 1520 עם פרנסואה הראשון מלך צרפת ב"שדה אריג הזהב" בצרפת. בשיאה של הפגישה הזמין הנרי השמיני, שהיה גברתן, את פרנסואה הראשון הצנום לתחרות היאבקות, אך פרנסואה הפתיע אותו בלפיתה מהירה וניצח אותו. מדיניות החוץ של הנרי השמיני הייתה הפכפכה, והוא התנדנד כל הזמן בין הבריתות עם צרפת וספרד. הרפורמה העיקרית שקידם הייתה ייסוד הכנסייה האנגליקנית, ההתנתקות מהאפיפיור והשלמת האיחוד בין אנגליה ובין ויילס. יועצו החדש תומס קרומוול (Thomas Cromwell, 1485 – 1540) היה אחת מהדמויות הפוליטיות החשובות ביותר תחת שלטונו. הוא פעל בכישרון ובתבונה לפירוק המנזרים הרבים שהיו ברחבי אנגליה ולמכירתם לגורמים פרטיים - אצילים ובעלי נחלות. תקופת שלטונו של הנרי השמיני תיזכר כתקופה שבה אנגליה התפתחה בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. הוא קיים שלטון שהיה מבוסס במידה רבה על הסכמה ואהבה של המוני העם, נתן לעם האנגלי דת משלו, המתאימה לרוחו ולתנאיו התרבותיים, וכן את התנ"ך בתרגום אנגלי. פעולה זו מנעה במידה רבה מאנגליה את המלחמות הדתיות שפיצלו את המדינות הגדולות ביבשת בשנים אלו. כמו כן נוצרו אחדות ושיתוף פעולה, שיצרו את התנאים להפיכת בריטניה לכוח מכריע בימי שלטון יורשיו של הנרי השמיני. עם זאת, היו בתקופת שלטונו אלמנטים רבים של עריצות ושרירות לב, ומספר רב של הוצאות להורג של אנשי ציבור.

ספרד במאות ה-15 וה-16
רֶקוֹנְקִיסְטָה (Reconquista) היא התקופה שבין השנים 718 - 1492. משמעות השם היא "הכיבוש מחדש", והכוונה לכיבוש מחדש של חצי האי האיברי. המוסלמים כבשו את חצי האי בשנת 711, והספרדים הדפו אותם חזרה לאפריקה בשנת 1492. בעקבות ניצחון זה אוחד רוב שטחה של ספרד עד 1512 כחלק ממסעות הצלב והחלת האמונה הנוצרית על כל אירופה. הניצחון הספרדי גם הביא להקמת האינקוויזיציה ולגירוש המוסלמים והיהודים מספרד.

ממלכת ספרד אוחדה לישות פוליטית אחת ב-1469 עם נישואי מלך אראגון פרננדו השני ומלכת קסטיליה איזבלה הראשונה. הזוג קיבל מהאפיפיור אלכסנדר השישי את הכינוי "המלכים הקתוליים", והם נודעו כמלכי ספרד בתקופת המעבר בין ימי הביניים ובין העת החדשה. הם ייסדו את האינקוויזיציה הספרדית, ביססו את כוחם של הכתר והמדינה לעומת הכנסייה והאצולה, השלימו את הרקונקיסטה עם כיבוש גרנדה, גירשו את יהודי ספרד, אישרו את מסעותיו של כריסטופר קולומבוס, שבראשון שבהם גילה את העולם החדש, וניצחו על שלביה הראשונים של הקמת המערכת הקולוניאלית בעולם החדש. בפעולותיהם אלו הם הפכו את ספרד לכוח עולה ודומיננטי באירופה ובעולם כולו למשך מאתיים השנים שלאחר מכן.

במאה ה-16 שלט על ספרד קרל החמישי (1500 - 1558), נכדם של פרננדו ואיזבלה. לאחר מות סבו ירש קרל את ממלכת ספרד המאוחדת ואת מושבותיה, ובתקופתו כונתה ממלכתו "האימפריה שבה השמש אינה שוקעת לעולם". ב-1516 ביטוי זה תיאר את גודלה העצום של אימפריה, המשתרעת על פני מקומות רבים בכדור הארץ, כך שבכל זמן נתון השמש זורחת לפחות באחד משטחיה. ספרד הפכה גדולה עוד יותר בזמנו של פליפה השני, שהוכרז כמלך גם על פורטוגל במסגרת שנקראה "האיחוד האיברי". לפיכך הוא שלט גם על כל האימפריה הפורטוגזית: ברזיל, ציילון, הודו הפורטוגזית, אפריקה הפורטוגזית, טימור, מקאו, מדיירה, האיים האזוריים ועד הפיליפינים שנכבשו בתקופת כהונתו.

גירוש יהודי ספרד
השינוי ביחס ליהודים בספרד החל לאחר ניצחונה הצבאי של הרקונקיסטה - הכיבוש הנוצרי החדש במאה ה-13, כאשר נעשה ניסיון לשים קץ לפלורליזם התרבותי והדתי בספרד ולכונן בה חברה אחת הומוגנית, תחת שלטון הצלב הנוצרי. במאות ה-14 וה-15 הייתה ספרד כולה תחת שלטון נוצרי, למעט ממלכת גרנדה. בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד "המלכים הקתוליים", שהבינו שלא יצליחו לנצר את היהודים. בשל כך הקימו את האינקוויזיציה הספרדית, שהייתה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית ומטרתו הייתה איתור "מינות" – בני כתות שונות, נוצריים ונוצרים חדשים, ביניהם האנוסים. הגירוש בא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 המלכים הקתוליים, ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. הצו שיקף מדיניות קנאית דתית של הכתר הספרדי, שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד, ומאוחר יותר הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה. גירוש היהודים מספרד סימן סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מספרד. צו הגירוש היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמשגשגת שישבה שם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק, והוא נאמד בין 70,000 ל-300,000 איש.

הפלישות העות'מניות לאירופה
התפשטות העות'מניים לאירופה החלה באמצע המאה ה-14 והם התיישבו בגליפולי. מועד זה גם מסמן את הפיכתה של נסיכות בני עות'מן ל"אימפריה העות'מנית", שהפכה למעצמה עולמית. כיבושה של קונסטנטינופול, שנקראה מעתה איסטנבול, ביסס את מעמדה של האימפריה ככוח המוביל בדרום-מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה ומהקמתו של צי סוחר גדול. ב-1481 השתרעה האימפריה העות'מנית על כל הבלקן, למעט החוף האדריאתי, על רובה של אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור. הסולטן סלים הראשון הרחיב את גבולותיה של האימפריה, וכבש את מזרח אסיה הקטנה, את החלק המזרחי של אגן הים התיכון, כולל ירושלים, את חופי ים סוף עד מכה ומדינה, ואת כל מצרים. בעקבות כך שלטה האימפריה על כל המקומות המקודשים לאסלאם. בתקופת סולימן הראשון "המפואר" (בונה חומת העיר העתיקה בירושלים) העות'מניים המשיכו להתקדם לעבר המערב. בלגרד נכבשה בשנת 1521, רוב שטחי הונגריה, רומניה ובוסניה הועברו לשליטה עות'מנית, ורק וינה וקרואטיה הצליחו לשמור על עצמאותן.

פיתוחים טכנולוגיים חשובים: המצאת הדפוס, גילויים גיאוגרפיים, טקטיקות צבאיות וכלי נשק.

​דנטה אליגיירי (Dante Alighieri, 1265 -1321), משורר ופילוסוף מפירנצה. מניחים כי דנטה למד בביתו, והיה בקי בשירה הטוסקנית והסיציליאנית ואף חקר את התרבות הלטינית. כילד פגש דנטה את באטריצ'ה פורטינארי, ולמרות שמעולם לא היה ביניהם קשר ממשי היא הייתה בעיניו לדמות האישה האידיאלית. פורטינארי הייתה מקור השראה לכתביו של דנטה ובמיוחד ב"קומדיה האלוהית" (La divina commedia), יצירתו הגדולה ביותר, שבה היא מופיעה כסמל האהבה הנצחית. ב"קומדיה האלוהית" תיאר דנטה מסע בממלכת המתים, מן הגיהינום ועד גן העדן, כשמוביל אותו ורגיליוס, המשורר היווני הנערץ עליו. במסעו הוא פוגש חוטאים וקדושים, דמויות מיתולוגיות, נביאים, ואפילו את אדם הראשון, אך גם חברים ובני אדם פשוטים שהכיר בחייו. הוא משוחח איתם, שואל ועונה, ומקיים עמם דיאלוג לאורך שלושת חלקי הספר. ייחודה של יצירה זו הוא החיבור בין השירה ובין העולם הבא, וביקורת על תקופתו של המשורר וחיי העולם הזה. המשורר ביצירה הוא גם המספר וגם הגיבור, והיא כתובה בשפה מדוברת. בעיני רבים מאפיינים ייחודיים אלו הקנו לדנטה מעמד של אמן מודרניסט ראשון, העושה שימוש באמנותו כדי לשקף ולבקר את תקופתו. "הקומדיה האלוהית" השפיעה על התפתחות השפה האיטלקית המודרנית, על משוררים ועל אמנים רבים לאורך ההיסטוריה, כמו למשל הפסל אוגוסט רודן, שיצר בהשראתה פסלים רבים כמו "הנשיקה" (המתארת את פאולו ופרנצ'סקה, זוג שאהבתם היא חטא והתאחדו בגיהינום), "האיש החושב" (המתאר את דנטה עצמו כאלגוריה לאדם המודרני), ויצירתו הגדולה ביותר – "שערי הגיהינום", המבוססים על הקומדיה האלוהית.

פרנצ'סקו פטרארקה (Francesco Petrarca, 1304 – 1374), משורר ומלומד איטלקי. משפחו היגרה לפרובנס והתגוררה ליד אביניון. אביו שלח אותו ללמוד במונפלייה שבדרום צרפת, ומאוחר יותר נסע ללמוד משפטים באוניברסיטה של בולוניה שבאיטליה. ואולם, פטרארקה הצעיר התעניין בעיקר בכתיבה ובספרות לטינית. לאחר מות אביו הוא חזר לאביניון, שבה שימש ככומר מחליף, מה שהותיר לו פנאי להתמסר לכתיבה.

ב-1327 ראה בכנסייה באביניון אישה בשם לאורה, שעוררה בו רגשות אהבה עזים. הייתה זו אהבה נכזבת, אך פטרארקה הביע את רגשותיו ב-366 "שירים" שכתב במשך יותר מעשרים שנה ושאותם הקדיש ללאורה. שירי אהבה אלה, שנכתבו בשפה האיטלקית, התפרסמו באיטליה וזכו להצלחה רבה. פטרארקה כתב מכתבים לחכמי העולם העתיק - הומרוס, קיקרו וורגיליוס - כאילו היו בני שיחו. בווקלוז (Fontaine-de-Vaucluse) שבצרפת כתב את הפואמה "אפריקה", שירה שנכתבה בשפה הלטינית ותיארה את ניצחונו של סקיפיו אפריקאנוס על חניבעל. פטרארקה פגש את הסופר האיטלקי ג'ובאני בוקצ'יו בפירנצה, והתפתחה ביניהם ידידות מופלאה, שעליה הוא כתב "היה לנו לב אחד".

בבגרותו חי פטרארקה חיי התבודדות בטבע, בבית שרכש למרגלות הרי ווקלוז ממזרח לאביניון. שירים רבים שכתב הושפעו מהשראה ששאב מהמקום. ההיסטוריון בוקהארדט ראה בפטרארקה את האדם המודרני הראשון, מפני שגילה את יופיו של הטבע ומפני שהתמסר לרגשותיו ולחיי הנפש.

ג'יובאני בוקצ'יו (Giovanni Boccaccio, 1313 – 1375), סופר, משורר, הוגה דעות והומניסט איטלקי, בן לסוחר אמיד ואם אנונימית. בילדותו הושפע חינוכו מרוחו של דנטה ומיצירתו. בצעירותו חי בנאפולי והחל ללמוד בנקאות ומשפט. ואולם, לאכזבתו הגדולה של אביו את עיקר תשומת לבו משכה הספרות. יצירותיו הראשונות עוסקות כולן באהבה הרומנטית ונוגעות בה מזוויות שונות. בשנת 1348 השתולל המוות השחור בפירנצה, ומראה העיר בעת המגפה נתן לו את ההשראה לסיפור המסגרת של היצירה "דקמרון" ("עשרה ימים" ביוונית), סיפור המתאר עשרה ימים שבהם בני אצולה צעירים שברחו מהמגפה מספרים זה לזה סיפורים על אירועים שונים ואגב כך מתארים את המגפה, חיי העיר והתקופה. הסיפורים מבוססים על אגדות עם מתרבויות ומתקופות שונות שסופרו מפה לאוזן. בוקצ'יו אסף אותם והעלה אותם על הכתב, דבר המסמל את המעבר מתרבות שבעל-פה לתרבות הכתובה של העולם החדש, ואת המעבר מכתיבה לטינית גבוהה לכתיבה באיטלקית מדוברת. ב"דקמרון" ביקר בוקצ'יו את האצולה, את הכנסייה ואת הנזירים, וייחס חכמה וערמה למין הנשי. יצירה זו מבשרת את רוח הרנסנס, כפי שניתן לראות לדוגמה בסיפור אהבה יפה (סיפור תשיעי מהיום החמישי). הייתה זו יצירתו האחרונה של בוקצ'יו באיטלקית.

ב-1350 נפגש בוקצ'יו פנים אל פנים עם פטרארקה, המשורר האיטלקי הנערץ, ובין השניים התפתחה ידידות אמיצה ומפרה. פטרארקה הוא זה שדחף את בוקצ'יו ללמוד ספרות קלאסית יוונית ורומית, שמאוחר יותר הניבה את ספרו "תולדות האלים היוונים והרומיים", ועוד. בוקצ'יו נאלץ להתמודד עם התנגדותם של האינטלקטואלים הנוצרים, שרצו למנוע מהקוראים הנוצרים גישה למקורות הקלאסיים. לכתיבתו ולהתייחסותו למקורות הקלאסיים חשיבות רבה, בעיקר בתרומתם להישגים ולהתפתחותו של הרנסנס. בערוב ימיו התקרב לדת, החל בלימודי כמורה ורצה לשרוף את כתביו החילוניים, אבל ידידו פטרארקה מנע ממנו לעשות זאת.

תנועת הרפורמציה והתפתחות הזרם הפרוטסטנטי
הרנסנס החל בתקופה של אי-שקט דתי. במהלך המאה ה-15 התגבשה תנועת הרפורמציה, שביקשה להגביל את כוחו של האפיפיור. הטענות שהועלו כנגד השחיתות של הכנסייה היו בעיקר על השחיתות המוסרית של האפיפיור אלכסנדר השישי, שהואשם בין היתר במכירת מינויים כנסייתיים, בהעדפת קרובי משפחה במינויים למשרות חשובות, בהולדת ארבעה ממזרים, ועוד.

תנועת הרפורמציה קשורה בקשר ישיר לשינויים הכלכליים, הפוליטיים והרעיוניים שהתרחשו במאה ה-16. תוצאותיה של מגפת המוות השחור במאה ה-14, שהביאה למותם של כמחצית מתושבי אירופה, עודדו ארגון מחדש של הכלכלה האירופאית ושל מבנה המעמדות החברתיים והשלטון באירופה. תהליכים אלה באו לידי ביטוי בחוסר שביעות רצון גובר משחיתות הכנסייה הקתולית ומהכוח והממון הרב שצברה.

האידיאלים ההומניסטיים החדשים, שאופיים חילוני, התפתחו בתקופה שבה הנצרות שלטה באירופה ללא עוררין. לאידיאלים אלו הייתה השפעה רבה על התיאולוגיה של התקופה, ובמיוחד על האופן שבו נתפסו היחסים בין האדם ובין האל. רבים מהתיאולוגים החשובים של התקופה, ביניהם מרטין לותר (Martin Luther, 1483 – 1546) נזיר, כומר ותיאולוג גרמני, דזידריוס ארסמוס (Desiderius Erasmus, 1466 – 1536) הומניסט ותיאולוג הולנדי, תומס מור (Thomas More, 1478 – 1535) הוגה דעות ופוליטיקאי אנגלי, וז'אן קלווין (Jean Calvin, 1509 – 1564) היו בעצמם הומניסטים.

אנשי כנסייה כמו ארסמוס ולותר הציעו רפורמות כנסייתיות, המבוססות על ביקורת הומניסטית על הברית החדשה. החשיבה החדשה גרסה כי אין שיטה דתית יחידה שניתן לתמוך בה באמצעות טיעונים פילוסופיים. כך נגרם משבר ברעיון של אחדות בין ההיגיון ובין האמונה, רעיון שאפיין את מחשבת ימי הביניים. דוגמה לרעיון זה באה לידי ביטוי בהגותו של תומס אקווינס (Thomas Aquinas, 1225 – 1274), גדול התיאולוגים והפילוסופים במאה ה-13. מתוך היכרותו עם כתבי אריסטו, שאף אקווינס לשלב בין אמונה ובין תבונה. הוא טען כי אין סתירה בין כוחות הטבע ובין כוחות האל, ולימוד החכמה היא הדרך הנכונה להבנת אמיתות האמונה הדתית.

דוגמה למשבר בגישה זו נמצאת במשנתו של מרטין לותר, ממובילי הרפורמציה. ב-31 באוקטובר 1517 הוא תלה את "95 התזות" על דלתות הכנסייה בעיר מגוריו, ויטנברג. במסמך מוזכרים 95 טיעונים נגד המנהג הקתולי של מכירת שטרי המחילה (אינדולגנציה, בלטינית: Indulgentia), שהיו אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של הכנסייה הקתולית. הכמרים מכרו שטרות אלו לחוטאים כדי לכפר על חטאיהם בעיני האל. במסמך שכתב כפר לותר בקיומו של כור המצרף (בלטינית: Purgatorium), המקום שבו על-פי הנצרות הקתולית מטוהרות נשמות החוטאים בני הכפרה
(Venial Sins) שחטאיהם אינם חטאי מוות (Mortal Sins) לפני המעבר לגן העדן. בנוסף, כדי לטעון כי מכירת שטרי מחילה היא חטא מושחת של הכנסייה, השתמש לותר בעקרון "הגזירה הקדומה" (predestination), הקובע כי גורלו של אדם בעולם הבא נקבע על ידי האל מראש, וללא תלות במעשיו בעולם הזה.

מסמך זה יחד עם מסמכים אחרים שחיבר לותר הביאו להתפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית. בעקבות הפצת תורתו השתנה תפקיד הכמרים, ובעוד שבכנסייה הקתולית הם היוו סמכות מאגית עליונה המתווכת בין העולם הזה ובין אל, בכנסייה הפרוטסטנטית הפך הכומר לסמכות חינוכית ומייעצת בלבד. כתוצאה מכך בוטלו המנזרים, שהצידוק להקמתם היה דאגה לקיומה של קבוצת עילית דתית המתווכת בין העולם הזה ובין האל, ואדמות המנזרים הועברו לידיים פרטיות. הצלחתו של לותר בהפצת רעיונותיו מיוחסת לשני גורמים עיקריים: התמיכה וההגנה שקיבל מנסיכים גרמנים, ובעיקר המצאת הדפוס, שאיפשרה הפצה רחבה של כתביו ושל התרגומים לתנ"ך ולברית החדשה.

ה"לותרניזם" הפך לזרם בנצרות הפרוטסטנטית, על-פיו התנ"ך והברית החדשה הם יצירה אלוהית ומקור כל התובנה האלוהית, והכתובים הם הבסיס היחיד לאמונה והסמכות הבלעדית בכל נושאי הדת ואמונה. כיום משתייכים לכנסיות לותרניות כ-70 מיליון איש ברחבי העולם, שהם כ-4% מהנוצרים בעולם. על פי הסוציולוג מקס ובר תהליכים אלו הובילו להתפתחות הקפיטליזם וביסוס רעיונות חילוניים.

לעומת לותר, שיצא כנגד הסמכות של הכנסייה הקתולית, דזידריוס ארסמוס, תיאולוג והומניסט הולנדי קיבל את עיקרי האמונה המסורתית, אך מרד בנוקשות של השיטות הקתוליות ושל הטקסים הקתוליים. כך למשל הוא ערער על הרעיון הקתולי כי בטקס המיסה, אכילת הלחם ושתיית היין הם אכילת בשרו ושתיית דמו של ישו ממש, וראה בהם מעשה סמלי בלבד. מאמרו הידוע ביותר שהוקדש לידידו, תומס מור, הוא "שבחי הסכלות" (Moriae Encomium) שפורסם בשנת 1509, ובו הוא בחן באופן סאטירי את האמונות הנוקשות המקובלות בכנסייה הקתולית. ארסמוס ראה בהשכלה ובלמדנות את הדרך הנכונה ביותר לסלק את נוקשות המחשבה הקתולית ולנקות אותה משחיתות, אך לא כפר בעיקרי האמונה הקתולית. (למידע נוסף).

תומס מור נחשב כהומניסט מוביל שמילא תפקידים ציבוריים רבים, כולל זה של "לורד צ'נסלור" (תפקיד בכיר ביותר בממשל האנגלי של הימים ההם, מקביל לראש ממשלה בימינו). מור, שטבע את המונח "אוטופיה", הוצא להורג בעריפת ראשו בשנת 1535 בשל סירובו להכיר בעליונותו של מלך אנגליה הנרי השמיני מעל סמכות האפיפיור. הכנסייה הקתולית הכירה בו כקדוש בשנת 1935. מור שאף לבחינה ותחייה מחדש של התיאולוגיה הנוצרית באמצעות לימוד התנ"ך והכתבים של אבות הכנסייה, לאור המסורת הספרותית והפילוסופית היוונית-קלאסית. כעוזרו ומזכירו של הנרי השמיני עזר מור לכתוב את "ההגנה על שבעת הסקרמנטים" (סקרמנט הוא טקס או מנהג דתי שעל הנוצרי המאמין לקיים במהלך חייו, בהתאם למידת התחייבותו לדת), שהוא כתב פולמוס כנגד עקרונות האמונה הפרוטסטנטית, שבזכותה קיבל הנרי השמיני את התואר "מגן האמונה" מידי האפיפיור. לאחר שהנרי השמיני הפך עורו והחל לתמוך בעיקרי האמונה הפרוטסטנטיים, כפר כאמור המלך בסמכותו של האפיפיור, דבר שהביא לחלוקי דעות בינו ובין מור, שהסתיימו בהוצאתו של מור להורג. בסופו של התהליך פרשה אנגליה מהכנסייה הקתולית והקימה את הכנסייה האנגליקנית. תומס קרומוול (יועצו החדש של הנרי השמיני) פירק את המנזרים הקתוליים באנגליה, והאדמות נמכרו לידיים פרטיות. עם מותו של הנרי השמיני, החזירה בתו, מרי הראשונה, את אנגליה לנצרות הקתולית. היא כונתה "מרי עקובת הדם" על שם רדיפות הפרוטסטנטים שיזמה. ואולם, היורשת שלה, המלכה אליזבת הראשונה, החזירה את הכנסייה האנגליקנית, ומאז המאה ה-16 היא המוסד הנוצרי הרשמי של אנגליה.

הרפורמציה הנוצרית זכתה לפרשנויות שונות בנצרות הקלוויניסטית, זרם הקרוי על שם מייסדו, התיאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (Jean Calvin, 1509 - 1564), שהמשיך את דרכו של מרטין לותר. הנצרות הקלוויניסטית הרחיבה את שלושת העקרונות של הנצרות הלותרנית: "עקרון האמונה", "עקרון החסד" ו"עקרון כתבי הקודש לבדם" והוסיפה להם שני עקרונות חדשים: "עקרון ישו לבדו" ועקרון "התהילה לאל בלבד". הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא העיקרון של ריבונות האל, לו היא מייחסת מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים. לפי תפיסה זו האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו בשעת התפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.

​את הרנסנס נהוג לחלק לשלוש תקופות:

הרנסנס המוקדם של המאה ה-14: תקופה המכונה גם פרוטו-רנסנס. תקופה זו התאפיינה בניסיונות לתיאור
ריאליסטי יותר ביחס לסגנון הביזנטי הקודם. ההתפתחויות
בתקופה זו נבלמו במחצית המאה עקב התפרצות מגפה השחורה.

הרנסנס של המאה ה-15: תקופה של התגבשות הרעיונות המדיניים, הפילוסופיים וההומניסטים
ופריצות הדרך האמנותיות הגדולות. במאה ה-15 חלו גם
הפתחויות רבות בתחומי המדע והטכנולוגיה, גילויים של
חבלי ארץ חדשים ומהפכות בתחומי הדת.

הרנסנס בשיאו – המאה ה-16: מאה שבה פרחו אמני הרנסנס הגדולים, ליאונרדו דה וינצ'י,
מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי ורפאל סנטי. בתקופת "הרנסנס בשיאו"
שגשג גם הציור הוונציאני.

הרנסנס המוקדם – המאה ה -14
ראשיתו של הציור האיטלקי החדש אינה קשורה דווקא בתחיית העולם העתיק, אלא בהתקרבות לאידיאלים האסתטיים שלו בעקיפין וללא השפעה ישירה. בהשפעת הפיסול הגותי בקתדרלות של צרפת ומעבר לאלפים, בשלהי המאה ה-13 זנחו ציירי איטליה את מסורת התיאור הביזנטי השטוח והמסוגנן, המכונה "הנוסח היווני"
(Maniera Greaca), ששלט באיטליה החל מהמאה ה-12, והגיעו לתיאור פלסטי וריאליסטי יותר של גוף האדם וקפלי לבושו.

ג'וטו די בונדונה (Giotto di Bondone, 1267 – 1337), צייר ואדריכל פלורנטיני יליד פירנצה, נחשב לראשון הנטורליסטים באיטליה בהתנתקותו ממסורת הציור הביזנטי ובניסיונו להביא לפתרון את בעיות המרחב הציורי- אשלייתי. ביצירתו באה לידי ביטוי רציונליזציה של המציאות, ולמרות שנאמר עליו ששאב ממקורות קלאסיים, נראה שרצה לתאר סיפור פשוט בצורה תמציתית ומדויקת. השראת האמנות הרומית העתיקה על ג'וטו ניכרת בפרטים בודדים, בעיקר ברקע האדריכלי של הציורים.

אמנותו של ג'וטו שונה מהאמנות הביזנטית ביחס שבין דמות ובין מבנה ובשימוש בצבעים ריאליסטיים. הוא לא פתר את בעיית הפרספקטיבה, וההילות מסביב לראשי הדמויות שלו נראות מנקודת מבט חזיתית. סגנונו אישי ביותר, והוא היה הראשון שצייר בני אדם חיים הנראים בעלי מסה, שפניהם מביעות רגשות של פחד ועצב. ג'וטו כמעט לא התייחס לעיטורים או למרקמים, לא בביגוד ולא בנוף, וההרים ביצירותיו נראים כמו "סלעי גבינה". יצירתו הידועה ביותר היא סדרת הפרסקאות (ציורים על גבי טיח לח) ב"קפלת סקרובני", המכונה גם "קפלת ארנה" (Cappella dell Arena). בתמונות אלה תיאר ג'וטו את מריה אמו של ישו יותר כאם-אישה מאשר כקדושה. הדמויות נראות כבעלות שלושה ממדים, ובניגוד לציירים אחרים בני תקופתו, שדמויותיהם שטוחות וקפואות, דמויותיו של ג'וטו מונומנטליות ואנושיות.

בהשפעת ג'וטו הפך סגנון האמנות הפלורנטינית מדעי וטבעי יותר, אך אף אמן מבין אמני הרנסנס לא עשה מאמצים כנים יותר ממנו לתאר את המציאות תיאור פשוט, ישיר ונאמן. שמו של ג'וטו הלך לפניו בתקופתו וגם אחריה. זהו חידוש שמאפיין את תקופת הרנסנס, כי עד אותה עת הציירים והפסלים היו אנונימיים בדרך כלל, ואמנים לא חתמו על יצירותיהם.

ג'ובאני צ'ימבואה (‏1240 - 1302 ,Giovanni Cimabue), בן עירו של ג'וטו, היה צייר ואמן פסיפסים מפירנצה. צ'ימבואה נחשב לאחרון הציירים האיטלקים שציירו בסגנון הביזנטי, ומחלוצי הגישה הנטורליסטית, משום שהדמויות שצייר היו בעלות פרופורציות והצללה מציאותיות יחסית.

דוּצ'וֹ דִּי בּוּאוֹנִינְסֶנְיָה Duccio di Buoninsegna), ‏1255 – 1318), בן העיר סיינה (Siena), גדול ציירי אסכולת סיינה, שיצירתו נוצרה על רקע מסורת האמנות הביזנטית והגותית, אך מסמלת פריצת דרך אמנותית בתיאור הריאליסטי. תיאורי החלל שיצר מסמנים את ראשית העיסוק בבעיית האשליה החזותית של "החלון למציאות".

אמברוג'יו לורנצטי (Ambrogio Lorenzetti, 1290 – 1348), צייר, איש סיינה, יצר נוף נטורליסטי ופנורמת עיר אשלייתית בבית הממשל של העיר. לורנצטי צייר מראה של סיינה שבו כל החלקים מצטרפים למכלול חללי, עד כדי כך שהתמונה נאמנה למציאות הריאליסטית.

הרנסנס של המאה ה-15

בתחילת המאה ה-15 התחדשה ההתעניינות בעולם הקלאסי, והשפעתו הייתה לגורם המוביל בהיווצרותו של סגנון אמנות הרנסנס באיטליה. האמנים הושפעו מחיבורים תיאורטיים שעסקו בסוגיות האמנות השונות ובמקומו של האדם בעולם ובמציאות.

כדי להגיע לתיאור נכון, מדויק ואמין שיגרום לצופה להזדהות, היה על האמן לנסח כללים וללמוד שיטות מדעיות. כבר בשלהי המאה ה-14 כתב הצייר צ'נינו צ'ניני (Cennino d'Andrea Cennini, 1370 – 1440) את "המדריך לאמן" (Il libro dell'arte), שבו הוא פירט את הטכניקות והחומרים של הציור והפיסול, והטיף למחקר וחיקוי אמנותי של הטבע. המחקר המשפיע ביותר בתחום זה היה של לאונה בטיסטה אלברטי (Leone Battista Alberti, 1404 - 1472), דמות המסמלת בעיני רבים את התגלמות "איש הרנסנס" – איש אשכולות משכיל, בן למשפחה עשירה מאוד מפירנצה, איש סודם של דמויות מפתח בחצר האפיפיור, סופר, משפטן, צייר, פסל ובעיקר אדריכל שיצירותיו הן אבני דרך בהתפתחות אדריכלות התקופה. כמו צ'ניני, גם אלברטי הטיף לחיקוי הטבע, אך הוסיף עליו את השאיפה לייצוג ה"יפה" הגלום בו. בספרו "על הציור" (De Pictura, 1435) כתב: "הטבע הוא הנותן לנו את המידות, ומאחר שתועלת רבה צומחת מהכרתן, יקדישו נא הציירים השקדנים מאמצים ללימודן מן הטבע, וישקיעו נא עיון ועמל כדי לשמר בזיכרונם את הידע ששאבו ממנו. ...אחר-כך יש לדאוג שכל אבר יהיה נאמן לייעודו ולתפקודו".

אלברטי טען כי לצד הידע התיאורטי של האמן, עליו גם להתמקד בהתבוננות בטבע, כדי לייצר "דומות" אליו ובכך להגיע ליופי האמיתי הגלום בו. השיטה להתבוננות בטבע על-פי אלברטי היא שיטת הפרספקטיבה המתמטית שפיתח האדריכל פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi, 1377 – 1446) ו"חתך הזהב" או יחס הזהב, שנחשב באמנות כפרופורציה המושלמת והיפה ביותר שאדם יכול לתאר. אמני הרנסנס בתחום הציור, הפיסול והאדריכלות השתמשו בפרופורציות אלה כדי להשיג את מה שנחשב ליופי המושלם.

הניסיון להגיע לשיטה בעלת איכויות מדעיות עמדה גם בבסיס הגותו של הפילוסוף ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, אשר שאף לאחד את כל השיטות הפילוסופיות והתיאולוגיות למסגרת אחת אשר מעמידה את האדם במרכז העולם.

על-פי רוח התקופה, ה"תיאור הנכון" באמנות מבוסס על שלושה היבטים עיקריים: אנטומיה של גוף האדם, פרספקטיבה בציור וחוקי פרופורציות בפיסול, וההבעה האנושית על גווניה. היבטים אלו נחקרו באופן מדעי בסדנאות האמנים באמצעות האופטיקה, שתרמה להבנת הפרספקטיבה המדעית, האנטומיה והבוטניקה. יחד עם זאת, כשאלברטי הסביר את היסודות הגיאומטריים העומדים בבסיס הפרספקטיבה, הוא ביקש להיחשב כצייר ולא כמתמטיקאי מאחר שהמתמטיקאי מודד את הצורות על-ידי ההבנה בלבד ואילו הצייר משתמש גם בחוכמה חושית והבעה אנושית.

הציור במאה ה-15
העיקרון החשוב ביותר בציור של סגנון הרנסנס הוא עקרון האחדות. לעומת האמנות הגותית, שהובילה את הצופה מפרט אחד למשנהו, אמנות הרנסנס לא איפשרה לבודד אלמנט יחיד מתוך הקומפוזיציה אלא ביקשה לתפוס את כל החלקים בעת ובעונה אחת. אהבת הלוגיקה קירבה את אמני הרנסנס למדע, ובאמנותם שלטו כללים של פרספקטיבה, פרופורציות וסימטריה, עם שאיפה להרמוניה ולסדר.

אחדות המקום והזמן: הקומפוזיציה מרוכזת מבחינת המקום והזמן ותחושת החלל אחידה. כללי הפרופורציות אחידים והיצירה מוגבלת לנושא אחד ויחיד. זוהי הרמוניה שניתן להגדירה באופן מתמטי, מקצב בר-חישוב של הקומפוזיציה והיחסים בין הדמויות ובין החלל שבו הן נמצאות. הפרספקטיבה המרכזית נתפסת מנקודת מבט מתמטית, והפרופורציות הנכונות משרתות את הארגון השיטתי של הצורות ביצירה.

תפיסת החלל: על-פי התפיסה החדשה של הרנסנס, כדי שתיווצר שלמות בתיאור על חלל היצירה להיות מאורגן על-פי עקרון הפרספקטיבה המרכזית. זאת בניגוד לאמנות ימי הביניים, שבה פירקו את החלל והציבו אלמנטים רבים ושונים שאינם שייכים לנושא, שמשכו והסיטו את תשומת הלב מהעיקר. בפרספקטיבה המדעית נעשה שימוש בכלים מדעיים ובחישובים מתמטיים ופיזיקליים כדי ליצור אשליה של מרחב בעל עומק, המדמה את האופן שבו בני אדם רואים את העולם לפניהם. אחד הכלים החשובים ביותר של הפרספקטיבה המדעית הוא השימוש ב"נקודת מגוז". באמצעות מתיחה של קווי עזר דמיוניים או ממשיים מקבילים או אלכסוניים אל עבר "נקודת המגוז" (נקודת ההיעלמות שבה נפגשים כל הקווים האלכסוניים) אפשר היה לקבוע באופן מדויק מה צריך להיות גודלם של אובייקטים שונים בציור ולקבוע את הפרופורציות ביניהם.

דוגמה לשימוש בפרספקטיבה מדעית היא ציור הקיר של מאסאצ'יו (Masaccio, 1401 – 1428), ה"שילוש הקדוש", 1425, הנמצא בכנסיית סנטה מריה נובלה בפירנצה. תקרת הגומחה הנראית ביצירה היא כנראה הדוגמה הראשונה לשימוש עקבי בציור לפי נקודת מגוז והעקרונות שהתווה ברונלסקי. דוגמה נוספת היא מחזור ציורי הפרסקו של מאסאצ'יו בקפלת בראנקצ'י (Brancacci), הנמצאת בכנסיית "סנטה מריה דל כרמינה" (Santa Maria del Carmine) בפירנצה, שבהם הציג האמן את הדמויות בחלל אמין, כשהן חסרות פרטים וקישוטים. הוא עיצב אותן באמצעות אור/צל עדין שהקנה להן נפח ומשקל, והן ניצבות בתנוחות קלאסיות כמו הקונטרה-פוסטו.

נושאי הציור במאה ה-15: בנוסף לנושאים הדתיים המובהקים החלו אמנים לצייר ז'אנרים חילוניים חדשים כמו ציור נרטיבי וציורי דיוקן. מקצת מהציירים הושפע מהרומנים האביריים הפופולריים (רומנסות), וחלק אחר הפיץ את הטעם החצרוני הצפון-איטלקי. העושר הסגנוני של התקופה משקף את השלבים השונים בהתפתחות המעמד הבורגני מחיי פשטות לרמה אריסטוקרטית ופיננסית גבוהה. פטרוני האמנות העשירים ציפו לתיאורי עולם מלא הדר, כמו למשל ביצירותיו של ג'נטילה דה פבריאנו (Gentile da Fabriano, 1370 – 1427), המייצג את הזרם של הסגנון הגותי הבינלאומי. בציורים אלו לא מצויה אותה חומרה כמו בציוריו שלמאסאצ'יו, החלל אינו משכנע באמינותו ותיאור הדמויות חסר עומק ונפח. היסוד הקישוטי-העיטורי ביצירותיו בולט, כמו גם השימוש בצבע הזהב שיוצר השטחה.
אמן נוסף שעבד במקביל על כמה פרויקטים גדולים בפירנצה היה פרה אנג'ליקו (Fra Angelico, 1418 – 1455), שצייר ציורי מזבח ופרסקאות (ציורי קיר) בהזמנתו של הפטרון קוזימו דה מדיצ'י. ציוריו עדינים ומקרינים תחושה של מיסטיקה, והדמויות שלו רכות, ענוגות ושבריריות. ביצירותיו מבחינים בחידושים המתפתחים של סגנון הרנסנס, למשל בטיפול שלו במבנים ובנוף וביחסים נכונים בין הדמויות למבנים.

פיירו דלה פרנצ'סקה (Piero Della Francesca, 1412 – 1492) היה מתמטיקאי וצייר שעבד בעבור פטרונים מערי השדה בסביבות פירנצה. דלה פרנצ'סקה חיבר כמה מסות בתחומי המתמטיקה והגיאומטריה, ועיסוקו במדעים ניכר היטב ביצירותיו. אלו מתאפיינות בפרטים רבים המורכבים מצורות גיאומטריות פשוטות וסימטריות, דיוק רב בתיאור המבנים הקלאסיים ובתאורה רכה ומדויקת.

ציורי הדיוקן: שאיפת מעמד הפטרונים האצילים לפרסום והנצחה הייתה אחד הגורמים המרכזיים להתפתחות ציורי הדיוקן בתקופת הרנסנס. בתחילה היה הדיוקן משולב בתוך סצנה, אך בהמשך נותק מכל הקשר סיפורי ועמד בפני עצמו. האמנים רכשו מיומנות רבה בתיאור חזיתי של דמות האדם, בעיקר בזווית של שלושה רבעים, שבה נראים הפנים פעילים יותר ומלאי חיים. פיירו דלה פרנצ'סקה היה אחד מהאמנים הראשונים במאה ה-15 שצייר דיוקנאות. לדוגמה דיוקנו של הדוכס פדריגו דה מונפלטרו (Federico da Montefeltro) מ-1472 ודיוקנה של אשתו הדוכסית, שהוצבו זה מול זו על לוח עץ בצדודית (פרופיל), מאחר שהדוכס נפגע בעינו ואפו נשבר באחד מקרבות האבירים. הדמויות נראות כשמאחוריהן נוף פנורמי, קו הרקיע נמצא בגובה צווארן, וכך הפנים נראות על רקע השמים הבהירים. ביצירות אלה הדמויות המשכנעות וחמורות הסבר מצביעות על מעמדן הרם.

במחצית השנייה של המאה ה-15 צמח דור חדש של ציירים ופסלים שחיפשו דרכי ביטוי חדשות ופתרונות חדשים לבעיות אמנותיות. בתקופה זו החלו לעסוק באנטומיה של גוף האדם, השתתפו בניתוחי גוויות, וחקרו את המבנה הפנימי של השלד, העצמות והשרירים, כדי להגיע לתיאור ריאליסטי של גוף האדם. אחד מאותם אמנים היה הצייר והפסל אנטוניו דל פולאיואוליו (Antonio Pollaiuolo, 1433 – 1498). בתחריט "קרב עשר דמויות עירומות" (1465) מתואר הגוף האנושי העירום בתנועה ובתנוחות שונות בקווי מיתאר המבוססים על לימודי האנטומיה והתבוננות בתרשימים של לוחמים על סרקופגים קלאסיים.

החיפוש אחר חידושים במחצית השנייה של המאה ה-15 הביא עמו את החיפוש אחר אידיאל היופי. סנדרו בוטיצ'לי
(Sandro Botticelli, 1445 – 1510) היה הצייר הראשון שהגדיר זאת כמטרה הנעלה ביותר של יצירת האמנות. בוטיצ'לי פיתח סגנון עצמאי ביצירותיו, שעסקו בנושאים דתיים ובנושאים אלגוריים ומיתולוגיים קלאסיים. הדמויות של בוטיצ'לי אינן מדעיות או ריאליסטיות, למרות שהוא נעזר בדוגמניות כמו סימונטה וספוצ'י. דמויותיו כמו מרחפות בחן ויש בהן איכות חלומית. בוטיצ'לי גם הציג את הניגודים שבין הדמות הנשית העדינה והרכה ובין הדמות הגברית בעלת הכוח והעוצמה.

הפיסול בתקופת הרנסנס
הפיסול הוא עבודה קשה הכרוכה באמצעים טכניים וכספיים שאדם פרטי אינו יכול לעמוד בהן. לפיכך, הועסקו פסלים רבים בעיטור מבני ציבור בפסלים במימון הגילדות. פירנצה, שהייתה עיר משגשגת מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית, הובילה את החידושים בפיסול כבר במאה ה-14 ובמיוחד ברבע הראשון של המאה ה-15. דוגמה לחידושים ולהתנהלות העסקית של תחום הפיסול היא במבנה הבפטיסטריום (בית הטבילה) של פירנצה, שבו הועסקו פסלים שונים כמו אנדריאה פיזאנו (Andrea Pisano, 1290 – 1348) ולורנצו גיברטי (Lorenzo Ghiberti, 1378 – 1455). (למידע נוסף).

דונטלו די ניקולו ברדי (Donatello di Niccolo Bardi, 1386 – 1466) היה שייך לגילדת העוסקים באבן ובעץ ויצר עבודות רבות במתכת, כולן בטכניקות חדשניות וייחודיות לו. בין פסליו המפורסמים "דוד" (1408), פסל שיש המציג את דוד הגאה לאחר ניצחונו על גוליית הפלישתי. כעבור כשלושים שנה דונטלו פיסל שוב את דמותו של דוד הנער לאחר ניצחונו (1440), הפעם בברונזה. זהו פסל העירום הראשון מאז העת העתיקה שממדיו כמעט בגודל אנושי. מתחת לרגליו של דוד מוטל ראשו הכרות של גוליית, שהוא כמעט דיוקן ריאליסטי של ג'אן גָלֵאָצוֹ ויסקונטי, דוכס מילאנו שאיים על פירנצה. העירום של דוד הוא תזכורת לעברה הקלאסי של פירנצה, וכובעו המצועצע עונה כהד לקסדה המשוריינת של גוליית – הדוכס. זוהי הצהרה פוליטית: מלחמה כנגד שלום. דונטלו בחר נער מתבגר ולא גבר צעיר כמו האתלטים ביוון הקלאסית. גופו לא מפותח דיו, אין לו שרירים מתפתלים ומוצקים והוא ניצב בתנוחת הקונטרה-פוסטו הקלאסית.
פעילותו של דונטלו בפירנצה נקטעה כשנסע לפדובה, שם שקד כעשר שנים (1445 - 1453) על הקמת אנדרטה מברונזה של המצביא ארסמו דה נרני (Erasmo de Narni) הידוע בכינוייו גאטאמלאטה (חתול הדבש – Gattamelata). דונטלו מעולם לא ראה אותו וגם לא ניסה לתאר אותו בצורה ריאליסטית, אלא עיצב אותו על-פי המסורת הקלאסית ובהשראת הפסל של מרקוס אאורליוס המוצב ברומא. דונטלו ניסה להתמודד עם יציקת הברונזה הכבדה ועם שיווי המשקל, ולכן נאלץ לתמוך את רגלו המורמת של הסוס על-גבי כדור.

את פסל העץ "מריה מגדלנה" יצר דונטלו בגיל מבוגר יחסית, כשחזר לפירנצה בשנת 1453. הפסל מתאר את מריה החוזרת לאחר שהייה ארוכה במדבר. גופה שדוף, עיניה יוקדות, לחייה נפולות ופיה חסר שיניים כמעט, שערה שצמח גולש על כתפיה וגופה. גם העץ שהתייבש ונחרץ מוסיף לתחושת הכיליון. הרזון שלה והצגתה כדמות חלושה מזכירים את פסלי העמוד הגותיים שבשערי הקתדרלות הגדולות.

אדריכלות הרנסנס
האדריכל, הצייר והיסטוריון האמנות הראשון ג'ורג'יו וזארי (Giorgio Vasari, 1511 - 1574)ראה באדריכלות את האמנות החשובה, המועילה והנחוצה ביותר והכוללת בתוכה גם את הציור וגם את הפיסול המקשטים אותה.
אדריכלות הרנסנס החייתה רעיונות ומבנים קלאסיים מהעת העתיקה, ובאופן טבעי התבססה על מבנים רומיים ששרידיהם נראו בכל מקום ואתר ברחבי איטליה, ובעיקר ברומא. למרות זאת, הניצנים הראשונים של אדריכלות הרנסנס צצו דווקא בפירנצה, שמצבה הכלכלי והפוליטי תחת הנהגתה של משפחת מדיצ'י איפשר תנופת בנייה עצומה. 

אדריכלי התקופה הסתמכו על כתבי האדריכל הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה מרקוס ויטרוביוס (Marcus Vitruvius Pollio), שחיבר את יצירתו "על אודות האדריכלות" (De architectura) בשנת 27 לפנה"ס. על-פי כתבים אלו יש לבסס את הפרופורציות של המבנה על הפרופורציות המושלמות של ה"הומו קוואדראטוס" (Homo Quadratus), גוף האדם האידיאלי (המופיעות ברישום המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י). היחסים בגוף האדם הפכו לבסיס המתמטי שלפיו חושבו יחסי הגובה, הרוחב והעומק של המבנים, ונתפסו כמשקפים את הסדר האלוהי הבא לידי ביטוי בתורות המתמטיקה של פיתגורס ואפלטון.

הסדר ההרמוני האלוהי בא לידי ביטוי בניסיון להגיע לבהירות, פשטות, הרמוניה, איזון וסימטריה. במקום הכנסיות הגותיות הגדולות, שבהן הודגש הקו האנכי, כנסיות הרנסנס קטנות יחסית, בעלות תכנית קרקע מרכזנית. ההתמקדות במשמעות דתית, רוחנית ומיסטית שאפיינה את כנסיות ימי הביניים ננטשה לטובת המשמעות אנושית. האדם הנכנס לכנסייה אינו שואף עוד להגיע לתחושה טרנסנדנטלית, אלא נהנה מהיופי הנהדר הסובב אותו, ומתרגש להיות חלק מיופי הזה.

דוגמאות לרעיונות אלו מוצגות בעבודותיו של האדריכל פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi, 1377 – 1446). בעבודותיו הוא מיזג טכניקה ואסתטיקה, ובנה בניינים שניכר בהם חיקוי של צורות מהעת העתיקה. ביצירותיו הוא עשה שימוש באלמנטים בסיסיים כמו ריבוע ועיגול, שנחשבו לשתי הצורות הגיאומטריות המושלמות, ויצר מודול אנושי המבוסס על חלק מהגוף, כמו רגל או יד, שמשמש כיחידת מידה, ששאר חלקי המבנה מבוססים על כפולה שלה.

כמו אדריכלי הרנסנס האחרים, ברונלסקי לא העתיק מודלים קלאסיים שלמים, אלא שאל את עקרונות האדריכלות הרומית. בנייניו היו מודרניים במושגי תקופתו. הוא גם ערך ניסויים בפרספקטיבה כדי שיוכל להיעזר בה בתכנון בנייניו. השיטה איפשרה לו לתאר באופן חזותי את המבנה שהגה במוחו, ולסרטט על הדף תיאור אשלייתי של המבנה התלת-ממדי.

המאה ה-16 - "הרנסנס בשיאו"
בתחילת המאה ה-16 הפכה רומא למרכז האמנותי העיקרי של איטליה, לאחר תקופה ארוכה שבה הייתה בשולי ההתרחשות האמנותית. האפיפיור יוליוס ה-2 טיפח את החלום להחזיר לרומא את הבכורה, והחליט לשקם ולבנות אותה כמעט מחדש. אמנים ומלומדים חקרו את שרידי העת העתיקה, ובמאה ה-16 נערכו חפירות ארכיאולוגיות שבהן התגלו יצירות מופת מתקופת יוון ורומא: פסלים וציורי קיר ששימשו השראה ליצירות חדשות שתבואנה בעקבותיהם. ואולם, גם בפירנצה רחשה פעילות אמנותית, והאמנים התמודדו עם בעיות ציוריות וערכו ניסיונות ומחקרים כדי להגיע לשיאים חדשים בשאיפה לשלמות ולהרמוניה. ברוח ההומניזם של המאה ה-16 זכו האמנים בהכרה שהאמן אינו רק אומן-בעל מלאכה, אלא יוצר בזכות עצמו. בתקופת ה"רנסנס בשיאו" נשמרה הנאמנות לטבע, והרגשנות הבורגנית ששרידיה נראו במאה ה-15 נעלמה כליל. האמנות הייתה נתונה תחת כללי משמעת של צמצום וחסכנות אמנותית. יחד עם זאת, היופי נתפס כערך בפני עצמו וכביטוי בעל משמעות רוחנית.

ליאונרדו דה וינצ'י (Leonardo da Vinci, 1452 - 1519), שנחשב לאחד הציירים הגדולים בכל הזמנים, הוא ללא ספק סמלו של "הרנסנס בשיאו". איש אשכולות, מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי מצטיין (למידע נוסף)

מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי (Michelangelo di Lodovico Buonarroti, 1475 - 1564), איש אשכולות איטלקי - פסל, צייר, אדריכל, מהנדס ומשורר, ואחת הדמויות הבולטות בתקופת ה"רנסנס בשיאו" ובתולדות האמנות. מיכלאנג'לו היה האמן המבוקש ביותר במאה ה-16, והדורות שלאחריו ראו בו דוגמה לגאון (למידע נוסף)

רפאל סנטי (Raphael Rafaelo Sanzio, 1483 – 1520), צייר, פילוסוף ואדריכל שיצירתו נחשבת לקלאסיקה של אמנות ה"רנסנס בשיאו". רפאל לא חידש הרבה באמנות הרנסנס, אבל ייחודו בכך שחיזק את הקיים ויצר יצירות מופת בעלות סימני היכר ברורים ו"כתב יד" מובהק. רפאל הושפע מעבודותיהם של פיירו דלה פרנצ'סקה, בוטיצ'לי, ליאונרדו ואמנים אחרים, בחלקם גם מארצות השפלה ומספרד. בעבודותיו שילב גישות רבות ויצר תמהיל מושלם, האופייני רק לו (למידע נוסף)

האסכולה הוונציאנית במאה ה-16
כמו פירנצה, גם ונציה הייתה רפובליקה בתקופת הרנסנס, ונהנתה מאקלים פוליטי נוח ויציב, וכלכלת סחר משגשגת שאיפשרה תמיכה באמנים. כנמל מרכזי של סחר, נמצאו שווקים לתוצרת האומנים הוונציאנים וגם הגילדות דאגו לכך שהאמנים ובעלי המלאכה יתוגמלו כראוי. בוונציה פעלו בתי ספר לאמנות שנודעו בסינון תלמידים ובלימודים הקפדניים. האור הוונציאני הייחודי היה בעל השפעה רבה על הציור. אמני ונציה הירבו לעסוק ביחסי האור והצבע (כפי שעשו האמנים האימפרסיוניסטים ארבע מאות שנה מאוחר יותר). הציירים הוונציאנים פיתחו שיטה מובהקת של עבודת מכחול שיצרה פני השטח חלקים ובעלי מרקם קטיפתי, ובגלל הלחות בעיר (שנבנתה על גבי מים) השתמשו בצבעי שמן עמידים לרטיבות והפכו את השימוש בהם לנפוץ בהרבה מהמקובל בתקופה. במאה ה-16 הפכה ונציה לאבן שואבת לאמנים מכל רחבי אירופה, כמו אנטונלו דה מסינה, אל גרקו ואפילו אלברכט דירר. אמני האסכולה הוונציאנית החשובים היו ג'ורג'ונה, טיציאן, טינטורטו, פאולו וורונזה ועוד.

הרנסנס בארצות השפלה וצפון אירופה

הפטרונות בתקופת הרנסנס