את הרנסנס נהוג לחלק לשלוש תקופות:
הרנסנס המוקדם של המאה ה-14: תקופה המכונה גם פרוטו-רנסנס. תקופה זו התאפיינה בניסיונות לתיאור
ריאליסטי יותר ביחס לסגנון הביזנטי הקודם. ההתפתחויות
בתקופה זו נבלמו במחצית המאה עקב התפרצות מגפה השחורה.
הרנסנס של המאה ה-15: תקופה של התגבשות הרעיונות המדיניים, הפילוסופיים וההומניסטים
ופריצות הדרך האמנותיות הגדולות. במאה ה-15 חלו גם
הפתחויות רבות בתחומי המדע והטכנולוגיה, גילויים של
חבלי ארץ חדשים ומהפכות בתחומי הדת.
הרנסנס בשיאו – המאה ה-16: מאה שבה פרחו אמני הרנסנס הגדולים, ליאונרדו דה וינצ'י,
מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי ורפאל סנטי. בתקופת "הרנסנס בשיאו"
שגשג גם הציור הוונציאני.
הרנסנס המוקדם – המאה ה -14
ראשיתו של הציור האיטלקי החדש אינה קשורה דווקא בתחיית העולם העתיק, אלא בהתקרבות לאידיאלים האסתטיים שלו בעקיפין וללא השפעה ישירה. בהשפעת הפיסול הגותי בקתדרלות של צרפת ומעבר לאלפים, בשלהי המאה ה-13 זנחו ציירי איטליה את מסורת התיאור הביזנטי השטוח והמסוגנן, המכונה "הנוסח היווני"
(Maniera Greaca), ששלט באיטליה החל מהמאה ה-12, והגיעו לתיאור פלסטי וריאליסטי יותר של גוף האדם וקפלי לבושו.
ג'וטו די בונדונה (Giotto di Bondone, 1267 – 1337), צייר ואדריכל פלורנטיני יליד פירנצה, נחשב לראשון הנטורליסטים באיטליה בהתנתקותו ממסורת הציור הביזנטי ובניסיונו להביא לפתרון את בעיות המרחב הציורי- אשלייתי. ביצירתו באה לידי ביטוי רציונליזציה של המציאות, ולמרות שנאמר עליו ששאב ממקורות קלאסיים, נראה שרצה לתאר סיפור פשוט בצורה תמציתית ומדויקת. השראת האמנות הרומית העתיקה על ג'וטו ניכרת בפרטים בודדים, בעיקר ברקע האדריכלי של הציורים.
אמנותו של ג'וטו שונה מהאמנות הביזנטית ביחס שבין דמות ובין מבנה ובשימוש בצבעים ריאליסטיים. הוא לא פתר את בעיית הפרספקטיבה, וההילות מסביב לראשי הדמויות שלו נראות מנקודת מבט חזיתית. סגנונו אישי ביותר, והוא היה הראשון שצייר בני אדם חיים הנראים בעלי מסה, שפניהם מביעות רגשות של פחד ועצב. ג'וטו כמעט לא התייחס לעיטורים או למרקמים, לא בביגוד ולא בנוף, וההרים ביצירותיו נראים כמו "סלעי גבינה". יצירתו הידועה ביותר היא סדרת הפרסקאות (ציורים על גבי טיח לח) ב"קפלת סקרובני", המכונה גם "קפלת ארנה" (Cappella dell Arena). בתמונות אלה תיאר ג'וטו את מריה אמו של ישו יותר כאם-אישה מאשר כקדושה. הדמויות נראות כבעלות שלושה ממדים, ובניגוד לציירים אחרים בני תקופתו, שדמויותיהם שטוחות וקפואות, דמויותיו של ג'וטו מונומנטליות ואנושיות.
בהשפעת ג'וטו הפך סגנון האמנות הפלורנטינית מדעי וטבעי יותר, אך אף אמן מבין אמני הרנסנס לא עשה מאמצים כנים יותר ממנו לתאר את המציאות תיאור פשוט, ישיר ונאמן. שמו של ג'וטו הלך לפניו בתקופתו וגם אחריה. זהו חידוש שמאפיין את תקופת הרנסנס, כי עד אותה עת הציירים והפסלים היו אנונימיים בדרך כלל, ואמנים לא חתמו על יצירותיהם.
ג'ובאני צ'ימבואה (1240 - 1302 ,Giovanni Cimabue), בן עירו של ג'וטו, היה צייר ואמן פסיפסים מפירנצה. צ'ימבואה נחשב לאחרון הציירים האיטלקים שציירו בסגנון הביזנטי, ומחלוצי הגישה הנטורליסטית, משום שהדמויות שצייר היו בעלות פרופורציות והצללה מציאותיות יחסית.
דוּצ'וֹ דִּי בּוּאוֹנִינְסֶנְיָה Duccio di Buoninsegna), 1255 – 1318), בן העיר סיינה (Siena), גדול ציירי אסכולת סיינה, שיצירתו נוצרה על רקע מסורת האמנות הביזנטית והגותית, אך מסמלת פריצת דרך אמנותית בתיאור הריאליסטי. תיאורי החלל שיצר מסמנים את ראשית העיסוק בבעיית האשליה החזותית של "החלון למציאות".
אמברוג'יו לורנצטי (Ambrogio Lorenzetti, 1290 – 1348), צייר, איש סיינה, יצר נוף נטורליסטי ופנורמת עיר אשלייתית בבית הממשל של העיר. לורנצטי צייר מראה של סיינה שבו כל החלקים מצטרפים למכלול חללי, עד כדי כך שהתמונה נאמנה למציאות הריאליסטית.
הרנסנס של המאה ה-15
בתחילת המאה ה-15 התחדשה ההתעניינות בעולם הקלאסי, והשפעתו הייתה לגורם המוביל בהיווצרותו של סגנון אמנות הרנסנס באיטליה. האמנים הושפעו מחיבורים תיאורטיים שעסקו בסוגיות האמנות השונות ובמקומו של האדם בעולם ובמציאות.
כדי להגיע לתיאור נכון, מדויק ואמין שיגרום לצופה להזדהות, היה על האמן לנסח כללים וללמוד שיטות מדעיות. כבר בשלהי המאה ה-14 כתב הצייר צ'נינו צ'ניני (Cennino d'Andrea Cennini, 1370 – 1440) את "המדריך לאמן" (Il libro dell'arte), שבו הוא פירט את הטכניקות והחומרים של הציור והפיסול, והטיף למחקר וחיקוי אמנותי של הטבע. המחקר המשפיע ביותר בתחום זה היה של לאונה בטיסטה אלברטי (Leone Battista Alberti, 1404 - 1472), דמות המסמלת בעיני רבים את התגלמות "איש הרנסנס" – איש אשכולות משכיל, בן למשפחה עשירה מאוד מפירנצה, איש סודם של דמויות מפתח בחצר האפיפיור, סופר, משפטן, צייר, פסל ובעיקר אדריכל שיצירותיו הן אבני דרך בהתפתחות אדריכלות התקופה. כמו צ'ניני, גם אלברטי הטיף לחיקוי הטבע, אך הוסיף עליו את השאיפה לייצוג ה"יפה" הגלום בו. בספרו "על הציור" (De Pictura, 1435) כתב: "הטבע הוא הנותן לנו את המידות, ומאחר שתועלת רבה צומחת מהכרתן, יקדישו נא הציירים השקדנים מאמצים ללימודן מן הטבע, וישקיעו נא עיון ועמל כדי לשמר בזיכרונם את הידע ששאבו ממנו. ...אחר-כך יש לדאוג שכל אבר יהיה נאמן לייעודו ולתפקודו".
אלברטי טען כי לצד הידע התיאורטי של האמן, עליו גם להתמקד בהתבוננות בטבע, כדי לייצר "דומות" אליו ובכך להגיע ליופי האמיתי הגלום בו. השיטה להתבוננות בטבע על-פי אלברטי היא שיטת הפרספקטיבה המתמטית שפיתח האדריכל פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi, 1377 – 1446) ו"חתך הזהב" או יחס הזהב, שנחשב באמנות כפרופורציה המושלמת והיפה ביותר שאדם יכול לתאר. אמני הרנסנס בתחום הציור, הפיסול והאדריכלות השתמשו בפרופורציות אלה כדי להשיג את מה שנחשב ליופי המושלם.
הניסיון להגיע לשיטה בעלת איכויות מדעיות עמדה גם בבסיס הגותו של הפילוסוף ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, אשר שאף לאחד את כל השיטות הפילוסופיות והתיאולוגיות למסגרת אחת אשר מעמידה את האדם במרכז העולם.
על-פי רוח התקופה, ה"תיאור הנכון" באמנות מבוסס על שלושה היבטים עיקריים: אנטומיה של גוף האדם, פרספקטיבה בציור וחוקי פרופורציות בפיסול, וההבעה האנושית על גווניה. היבטים אלו נחקרו באופן מדעי בסדנאות האמנים באמצעות האופטיקה, שתרמה להבנת הפרספקטיבה המדעית, האנטומיה והבוטניקה. יחד עם זאת, כשאלברטי הסביר את היסודות הגיאומטריים העומדים בבסיס הפרספקטיבה, הוא ביקש להיחשב כצייר ולא כמתמטיקאי מאחר שהמתמטיקאי מודד את הצורות על-ידי ההבנה בלבד ואילו הצייר משתמש גם בחוכמה חושית והבעה אנושית.
הציור במאה ה-15
העיקרון החשוב ביותר בציור של סגנון הרנסנס הוא עקרון האחדות. לעומת האמנות הגותית, שהובילה את הצופה מפרט אחד למשנהו, אמנות הרנסנס לא איפשרה לבודד אלמנט יחיד מתוך הקומפוזיציה אלא ביקשה לתפוס את כל החלקים בעת ובעונה אחת. אהבת הלוגיקה קירבה את אמני הרנסנס למדע, ובאמנותם שלטו כללים של פרספקטיבה, פרופורציות וסימטריה, עם שאיפה להרמוניה ולסדר.
אחדות המקום והזמן: הקומפוזיציה מרוכזת מבחינת המקום והזמן ותחושת החלל אחידה. כללי הפרופורציות אחידים והיצירה מוגבלת לנושא אחד ויחיד. זוהי הרמוניה שניתן להגדירה באופן מתמטי, מקצב בר-חישוב של הקומפוזיציה והיחסים בין הדמויות ובין החלל שבו הן נמצאות. הפרספקטיבה המרכזית נתפסת מנקודת מבט מתמטית, והפרופורציות הנכונות משרתות את הארגון השיטתי של הצורות ביצירה.
תפיסת החלל: על-פי התפיסה החדשה של הרנסנס, כדי שתיווצר שלמות בתיאור על חלל היצירה להיות מאורגן על-פי עקרון הפרספקטיבה המרכזית. זאת בניגוד לאמנות ימי הביניים, שבה פירקו את החלל והציבו אלמנטים רבים ושונים שאינם שייכים לנושא, שמשכו והסיטו את תשומת הלב מהעיקר. בפרספקטיבה המדעית נעשה שימוש בכלים מדעיים ובחישובים מתמטיים ופיזיקליים כדי ליצור אשליה של מרחב בעל עומק, המדמה את האופן שבו בני אדם רואים את העולם לפניהם. אחד הכלים החשובים ביותר של הפרספקטיבה המדעית הוא השימוש ב"נקודת מגוז". באמצעות מתיחה של קווי עזר דמיוניים או ממשיים מקבילים או אלכסוניים אל עבר "נקודת המגוז" (נקודת ההיעלמות שבה נפגשים כל הקווים האלכסוניים) אפשר היה לקבוע באופן מדויק מה צריך להיות גודלם של אובייקטים שונים בציור ולקבוע את הפרופורציות ביניהם.
דוגמה לשימוש בפרספקטיבה מדעית היא ציור הקיר של מאסאצ'יו (Masaccio, 1401 – 1428), ה"שילוש הקדוש", 1425, הנמצא בכנסיית סנטה מריה נובלה בפירנצה. תקרת הגומחה הנראית ביצירה היא כנראה הדוגמה הראשונה לשימוש עקבי בציור לפי נקודת מגוז והעקרונות שהתווה ברונלסקי. דוגמה נוספת היא מחזור ציורי הפרסקו של מאסאצ'יו בקפלת בראנקצ'י (Brancacci), הנמצאת בכנסיית "סנטה מריה דל כרמינה" (Santa Maria del Carmine) בפירנצה, שבהם הציג האמן את הדמויות בחלל אמין, כשהן חסרות פרטים וקישוטים. הוא עיצב אותן באמצעות אור/צל עדין שהקנה להן נפח ומשקל, והן ניצבות בתנוחות קלאסיות כמו הקונטרה-פוסטו.
נושאי הציור במאה ה-15: בנוסף לנושאים הדתיים המובהקים החלו אמנים לצייר ז'אנרים חילוניים חדשים כמו ציור נרטיבי וציורי דיוקן. מקצת מהציירים הושפע מהרומנים האביריים הפופולריים (רומנסות), וחלק אחר הפיץ את הטעם החצרוני הצפון-איטלקי. העושר הסגנוני של התקופה משקף את השלבים השונים בהתפתחות המעמד הבורגני מחיי פשטות לרמה אריסטוקרטית ופיננסית גבוהה. פטרוני האמנות העשירים ציפו לתיאורי עולם מלא הדר, כמו למשל ביצירותיו של ג'נטילה דה פבריאנו (Gentile da Fabriano, 1370 – 1427), המייצג את הזרם של הסגנון הגותי הבינלאומי. בציורים אלו לא מצויה אותה חומרה כמו בציוריו שלמאסאצ'יו, החלל אינו משכנע באמינותו ותיאור הדמויות חסר עומק ונפח. היסוד הקישוטי-העיטורי ביצירותיו בולט, כמו גם השימוש בצבע הזהב שיוצר השטחה.
אמן נוסף שעבד במקביל על כמה פרויקטים גדולים בפירנצה היה פרה אנג'ליקו (Fra Angelico, 1418 – 1455), שצייר ציורי מזבח ופרסקאות (ציורי קיר) בהזמנתו של הפטרון קוזימו דה מדיצ'י. ציוריו עדינים ומקרינים תחושה של מיסטיקה, והדמויות שלו רכות, ענוגות ושבריריות. ביצירותיו מבחינים בחידושים המתפתחים של סגנון הרנסנס, למשל בטיפול שלו במבנים ובנוף וביחסים נכונים בין הדמויות למבנים.
פיירו דלה פרנצ'סקה (Piero Della Francesca, 1412 – 1492) היה מתמטיקאי וצייר שעבד בעבור פטרונים מערי השדה בסביבות פירנצה. דלה פרנצ'סקה חיבר כמה מסות בתחומי המתמטיקה והגיאומטריה, ועיסוקו במדעים ניכר היטב ביצירותיו. אלו מתאפיינות בפרטים רבים המורכבים מצורות גיאומטריות פשוטות וסימטריות, דיוק רב בתיאור המבנים הקלאסיים ובתאורה רכה ומדויקת.
ציורי הדיוקן: שאיפת מעמד הפטרונים האצילים לפרסום והנצחה הייתה אחד הגורמים המרכזיים להתפתחות ציורי הדיוקן בתקופת הרנסנס. בתחילה היה הדיוקן משולב בתוך סצנה, אך בהמשך נותק מכל הקשר סיפורי ועמד בפני עצמו. האמנים רכשו מיומנות רבה בתיאור חזיתי של דמות האדם, בעיקר בזווית של שלושה רבעים, שבה נראים הפנים פעילים יותר ומלאי חיים. פיירו דלה פרנצ'סקה היה אחד מהאמנים הראשונים במאה ה-15 שצייר דיוקנאות. לדוגמה דיוקנו של הדוכס פדריגו דה מונפלטרו (Federico da Montefeltro) מ-1472 ודיוקנה של אשתו הדוכסית, שהוצבו זה מול זו על לוח עץ בצדודית (פרופיל), מאחר שהדוכס נפגע בעינו ואפו נשבר באחד מקרבות האבירים. הדמויות נראות כשמאחוריהן נוף פנורמי, קו הרקיע נמצא בגובה צווארן, וכך הפנים נראות על רקע השמים הבהירים. ביצירות אלה הדמויות המשכנעות וחמורות הסבר מצביעות על מעמדן הרם.
במחצית השנייה של המאה ה-15 צמח דור חדש של ציירים ופסלים שחיפשו דרכי ביטוי חדשות ופתרונות חדשים לבעיות אמנותיות. בתקופה זו החלו לעסוק באנטומיה של גוף האדם, השתתפו בניתוחי גוויות, וחקרו את המבנה הפנימי של השלד, העצמות והשרירים, כדי להגיע לתיאור ריאליסטי של גוף האדם. אחד מאותם אמנים היה הצייר והפסל אנטוניו דל פולאיואוליו (Antonio Pollaiuolo, 1433 – 1498). בתחריט "קרב עשר דמויות עירומות" (1465) מתואר הגוף האנושי העירום בתנועה ובתנוחות שונות בקווי מיתאר המבוססים על לימודי האנטומיה והתבוננות בתרשימים של לוחמים על סרקופגים קלאסיים.
החיפוש אחר חידושים במחצית השנייה של המאה ה-15 הביא עמו את החיפוש אחר אידיאל היופי. סנדרו בוטיצ'לי
(Sandro Botticelli, 1445 – 1510) היה הצייר הראשון שהגדיר זאת כמטרה הנעלה ביותר של יצירת האמנות. בוטיצ'לי פיתח סגנון עצמאי ביצירותיו, שעסקו בנושאים דתיים ובנושאים אלגוריים ומיתולוגיים קלאסיים. הדמויות של בוטיצ'לי אינן מדעיות או ריאליסטיות, למרות שהוא נעזר בדוגמניות כמו סימונטה וספוצ'י. דמויותיו כמו מרחפות בחן ויש בהן איכות חלומית. בוטיצ'לי גם הציג את הניגודים שבין הדמות הנשית העדינה והרכה ובין הדמות הגברית בעלת הכוח והעוצמה.
הפיסול בתקופת הרנסנס
הפיסול הוא עבודה קשה הכרוכה באמצעים טכניים וכספיים שאדם פרטי אינו יכול לעמוד בהן. לפיכך, הועסקו פסלים רבים בעיטור מבני ציבור בפסלים במימון הגילדות. פירנצה, שהייתה עיר משגשגת מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית, הובילה את החידושים בפיסול כבר במאה ה-14 ובמיוחד ברבע הראשון של המאה ה-15. דוגמה לחידושים ולהתנהלות העסקית של תחום הפיסול היא במבנה הבפטיסטריום (בית הטבילה) של פירנצה, שבו הועסקו פסלים שונים כמו אנדריאה פיזאנו (Andrea Pisano, 1290 – 1348) ולורנצו גיברטי (Lorenzo Ghiberti, 1378 – 1455). (למידע נוסף).
דונטלו די ניקולו ברדי (Donatello di Niccolo Bardi, 1386 – 1466) היה שייך לגילדת העוסקים באבן ובעץ ויצר עבודות רבות במתכת, כולן בטכניקות חדשניות וייחודיות לו. בין פסליו המפורסמים "דוד" (1408), פסל שיש המציג את דוד הגאה לאחר ניצחונו על גוליית הפלישתי. כעבור כשלושים שנה דונטלו פיסל שוב את דמותו של דוד הנער לאחר ניצחונו (1440), הפעם בברונזה. זהו פסל העירום הראשון מאז העת העתיקה שממדיו כמעט בגודל אנושי. מתחת לרגליו של דוד מוטל ראשו הכרות של גוליית, שהוא כמעט דיוקן ריאליסטי של ג'אן גָלֵאָצוֹ ויסקונטי, דוכס מילאנו שאיים על פירנצה. העירום של דוד הוא תזכורת לעברה הקלאסי של פירנצה, וכובעו המצועצע עונה כהד לקסדה המשוריינת של גוליית – הדוכס. זוהי הצהרה פוליטית: מלחמה כנגד שלום. דונטלו בחר נער מתבגר ולא גבר צעיר כמו האתלטים ביוון הקלאסית. גופו לא מפותח דיו, אין לו שרירים מתפתלים ומוצקים והוא ניצב בתנוחת הקונטרה-פוסטו הקלאסית.
פעילותו של דונטלו בפירנצה נקטעה כשנסע לפדובה, שם שקד כעשר שנים (1445 - 1453) על הקמת אנדרטה מברונזה של המצביא ארסמו דה נרני (Erasmo de Narni) הידוע בכינוייו גאטאמלאטה (חתול הדבש – Gattamelata). דונטלו מעולם לא ראה אותו וגם לא ניסה לתאר אותו בצורה ריאליסטית, אלא עיצב אותו על-פי המסורת הקלאסית ובהשראת הפסל של מרקוס אאורליוס המוצב ברומא. דונטלו ניסה להתמודד עם יציקת הברונזה הכבדה ועם שיווי המשקל, ולכן נאלץ לתמוך את רגלו המורמת של הסוס על-גבי כדור.
את פסל העץ "מריה מגדלנה" יצר דונטלו בגיל מבוגר יחסית, כשחזר לפירנצה בשנת 1453. הפסל מתאר את מריה החוזרת לאחר שהייה ארוכה במדבר. גופה שדוף, עיניה יוקדות, לחייה נפולות ופיה חסר שיניים כמעט, שערה שצמח גולש על כתפיה וגופה. גם העץ שהתייבש ונחרץ מוסיף לתחושת הכיליון. הרזון שלה והצגתה כדמות חלושה מזכירים את פסלי העמוד הגותיים שבשערי הקתדרלות הגדולות.
אדריכלות הרנסנס
האדריכל, הצייר והיסטוריון האמנות הראשון ג'ורג'יו וזארי (Giorgio Vasari, 1511 - 1574)ראה באדריכלות את האמנות החשובה, המועילה והנחוצה ביותר והכוללת בתוכה גם את הציור וגם את הפיסול המקשטים אותה.
אדריכלות הרנסנס החייתה רעיונות ומבנים קלאסיים מהעת העתיקה, ובאופן טבעי התבססה על מבנים רומיים ששרידיהם נראו בכל מקום ואתר ברחבי איטליה, ובעיקר ברומא. למרות זאת, הניצנים הראשונים של אדריכלות הרנסנס צצו דווקא בפירנצה, שמצבה הכלכלי והפוליטי תחת הנהגתה של משפחת מדיצ'י איפשר תנופת בנייה עצומה.
אדריכלי התקופה הסתמכו על כתבי האדריכל הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה מרקוס ויטרוביוס (Marcus Vitruvius Pollio), שחיבר את יצירתו "על אודות האדריכלות" (De architectura) בשנת 27 לפנה"ס. על-פי כתבים אלו יש לבסס את הפרופורציות של המבנה על הפרופורציות המושלמות של ה"הומו קוואדראטוס" (Homo Quadratus), גוף האדם האידיאלי (המופיעות ברישום המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י). היחסים בגוף האדם הפכו לבסיס המתמטי שלפיו חושבו יחסי הגובה, הרוחב והעומק של המבנים, ונתפסו כמשקפים את הסדר האלוהי הבא לידי ביטוי בתורות המתמטיקה של פיתגורס ואפלטון.
הסדר ההרמוני האלוהי בא לידי ביטוי בניסיון להגיע לבהירות, פשטות, הרמוניה, איזון וסימטריה. במקום הכנסיות הגותיות הגדולות, שבהן הודגש הקו האנכי, כנסיות הרנסנס קטנות יחסית, בעלות תכנית קרקע מרכזנית. ההתמקדות במשמעות דתית, רוחנית ומיסטית שאפיינה את כנסיות ימי הביניים ננטשה לטובת המשמעות אנושית. האדם הנכנס לכנסייה אינו שואף עוד להגיע לתחושה טרנסנדנטלית, אלא נהנה מהיופי הנהדר הסובב אותו, ומתרגש להיות חלק מיופי הזה.
דוגמאות לרעיונות אלו מוצגות בעבודותיו של האדריכל פיליפו ברונלסקי (Filippo Brunelleschi, 1377 – 1446). בעבודותיו הוא מיזג טכניקה ואסתטיקה, ובנה בניינים שניכר בהם חיקוי של צורות מהעת העתיקה. ביצירותיו הוא עשה שימוש באלמנטים בסיסיים כמו ריבוע ועיגול, שנחשבו לשתי הצורות הגיאומטריות המושלמות, ויצר מודול אנושי המבוסס על חלק מהגוף, כמו רגל או יד, שמשמש כיחידת מידה, ששאר חלקי המבנה מבוססים על כפולה שלה.
כמו אדריכלי הרנסנס האחרים, ברונלסקי לא העתיק מודלים קלאסיים שלמים, אלא שאל את עקרונות האדריכלות הרומית. בנייניו היו מודרניים במושגי תקופתו. הוא גם ערך ניסויים בפרספקטיבה כדי שיוכל להיעזר בה בתכנון בנייניו. השיטה איפשרה לו לתאר באופן חזותי את המבנה שהגה במוחו, ולסרטט על הדף תיאור אשלייתי של המבנה התלת-ממדי.
המאה ה-16 - "הרנסנס בשיאו"
בתחילת המאה ה-16 הפכה רומא למרכז האמנותי העיקרי של איטליה, לאחר תקופה ארוכה שבה הייתה בשולי ההתרחשות האמנותית. האפיפיור יוליוס ה-2 טיפח את החלום להחזיר לרומא את הבכורה, והחליט לשקם ולבנות אותה כמעט מחדש. אמנים ומלומדים חקרו את שרידי העת העתיקה, ובמאה ה-16 נערכו חפירות ארכיאולוגיות שבהן התגלו יצירות מופת מתקופת יוון ורומא: פסלים וציורי קיר ששימשו השראה ליצירות חדשות שתבואנה בעקבותיהם. ואולם, גם בפירנצה רחשה פעילות אמנותית, והאמנים התמודדו עם בעיות ציוריות וערכו ניסיונות ומחקרים כדי להגיע לשיאים חדשים בשאיפה לשלמות ולהרמוניה. ברוח ההומניזם של המאה ה-16 זכו האמנים בהכרה שהאמן אינו רק אומן-בעל מלאכה, אלא יוצר בזכות עצמו. בתקופת ה"רנסנס בשיאו" נשמרה הנאמנות לטבע, והרגשנות הבורגנית ששרידיה נראו במאה ה-15 נעלמה כליל. האמנות הייתה נתונה תחת כללי משמעת של צמצום וחסכנות אמנותית. יחד עם זאת, היופי נתפס כערך בפני עצמו וכביטוי בעל משמעות רוחנית.
ליאונרדו דה וינצ'י (Leonardo da Vinci, 1452 - 1519), שנחשב לאחד הציירים הגדולים בכל הזמנים, הוא ללא ספק סמלו של "הרנסנס בשיאו". איש אשכולות, מדען, מתמטיקאי, מהנדס, ממציא, צייר, פסל, אדריכל ומוזיקאי מצטיין (למידע נוסף)
מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי (Michelangelo di Lodovico Buonarroti, 1475 - 1564), איש אשכולות איטלקי - פסל, צייר, אדריכל, מהנדס ומשורר, ואחת הדמויות הבולטות בתקופת ה"רנסנס בשיאו" ובתולדות האמנות. מיכלאנג'לו היה האמן המבוקש ביותר במאה ה-16, והדורות שלאחריו ראו בו דוגמה לגאון (למידע נוסף)
רפאל סנטי (Raphael Rafaelo Sanzio, 1483 – 1520), צייר, פילוסוף ואדריכל שיצירתו נחשבת לקלאסיקה של אמנות ה"רנסנס בשיאו". רפאל לא חידש הרבה באמנות הרנסנס, אבל ייחודו בכך שחיזק את הקיים ויצר יצירות מופת בעלות סימני היכר ברורים ו"כתב יד" מובהק. רפאל הושפע מעבודותיהם של פיירו דלה פרנצ'סקה, בוטיצ'לי, ליאונרדו ואמנים אחרים, בחלקם גם מארצות השפלה ומספרד. בעבודותיו שילב גישות רבות ויצר תמהיל מושלם, האופייני רק לו (למידע נוסף)
האסכולה הוונציאנית במאה ה-16
כמו פירנצה, גם ונציה הייתה רפובליקה בתקופת הרנסנס, ונהנתה מאקלים פוליטי נוח ויציב, וכלכלת סחר משגשגת שאיפשרה תמיכה באמנים. כנמל מרכזי של סחר, נמצאו שווקים לתוצרת האומנים הוונציאנים וגם הגילדות דאגו לכך שהאמנים ובעלי המלאכה יתוגמלו כראוי. בוונציה פעלו בתי ספר לאמנות שנודעו בסינון תלמידים ובלימודים הקפדניים. האור הוונציאני הייחודי היה בעל השפעה רבה על הציור. אמני ונציה הירבו לעסוק ביחסי האור והצבע (כפי שעשו האמנים האימפרסיוניסטים ארבע מאות שנה מאוחר יותר). הציירים הוונציאנים פיתחו שיטה מובהקת של עבודת מכחול שיצרה פני השטח חלקים ובעלי מרקם קטיפתי, ובגלל הלחות בעיר (שנבנתה על גבי מים) השתמשו בצבעי שמן עמידים לרטיבות והפכו את השימוש בהם לנפוץ בהרבה מהמקובל בתקופה. במאה ה-16 הפכה ונציה לאבן שואבת לאמנים מכל רחבי אירופה, כמו אנטונלו דה מסינה, אל גרקו ואפילו אלברכט דירר. אמני האסכולה הוונציאנית החשובים היו ג'ורג'ונה, טיציאן, טינטורטו, פאולו וורונזה ועוד.
הרנסנס בארצות השפלה וצפון אירופה
הפטרונות בתקופת הרנסנס