טיפול במים
מי שתייה הם המשאב החיוני ביותר לאדם, ויש מחסור בהם על פני כדור הארץ בכלל ובמדינת ישראל בפרט. כל ילד יודע ש"חבל על כל טיפה!" ושיש לחסוך במים. ואולם, לא לכולנו ברור האם אנחנו יכולים לפתוח את הברז ולשתות בבטחה מים באיכות טובה, שלא יזיקו לבריאותנו.
לדוגמה:
- מדי פעם מתבקשים התושבים, בעיקר באיזור החוף
להרתיח את המים ולא לשתות ישירות מהברז - מפעלי תעש זיהמו בארות ברמת השרון בחומרים רעילים שאינם מתפרקים
המפעלים פונו, אבל הקרקע נשארה מזוהמת, והחומרים הרעילים ממשיכים לזהם את מי התהום - ינואר 2007: בבני-דרור מחריפים את המאבק נגד המים המזוהמים אירועים של סגירת בארות ודיווחים על זיהומים במים גורמים לכך שהתושבים מאבדים אמון באיכות המים, ואלה שידם משגת עוברים לשתות מים מינרלים. האם זה מוצדק? לא בכל מקום.
פרויקט איכות המים בקלנסווה, צילום: ד"ר רוני לב
התלמידים בקלנסווה היו מודאגים מאיכות המים בעיר, והחליטו לחקור את הנושא. במסגרת פרויקט מדעי סביבתי הם ניתחו את הבדיקות שמבצע משרד הבריאות, וביצעו בדיקות בעצמם. הם הגיעו למסקנה שהמים ביישוב ראויים לשתייה ועומדים בתקן הישראלי, למרות שרוב התושבים מעדיפים לשתות מים מינרלים מחשש לבריאותם.
מכלי כלור ופלואור בבאר בקלנסווה, צילום: ד"ר רוני לב
מי מספק מים לתושבים? מהם המדדים הנבדקים כדי לוודא שהמים ראויים לשתייה? מי בודק? באיזו תדירות? מהם סוגי הבדיקות? מי אחראי למסור לנו את המידע? הרשות המקומית מספקת מים לתושביה אם יש בשטחה בארות, ולא, חברת מקורות מזרימה מים מהכינרת ליישובים. ספקי המים אחראיים על תפעול תקין של מערכות השאיבה והאספקה, ועל טיהור, הכלרת המים והפלרתם.
משאבה בבאר בקלנסווה, צילום: ד"ר רוני לב
משרד הבריאות אחראי לבדיקת איכות המים, ומבצע בדיקות תקופתיות בבארות וברשת. בדיקות מיקרוביאליות מתבצעות אחת לשלשה שבועות בקירוב, בדיקות כימיות מצומצמות מתבצעות אחת לשלושה חודשים, ובדיקות כימיות מקיפות כל שש שנים. את הבדיקות מבצעות מעבדות מרכזיות מוסמכות, והתוצאות מועברות למשרד הבריאות ולרשות המקומית.
על פי פקודת העיריות, הרשות המקומית מחויבת לפרסם את תוצאות הבדיקות ולשלוח את הדוח השנתי לביתם של צרכני המים לא יאוחר מ-30 יום מתום הרבעון האחרון של השנה. לדוגמה דוח של עיריית תל אביב ודוח של רמת השרון. לא כל הרשויות ממלאות פקודה זו, מה שיכול להסביר את החששות של התושבים לגבי איכות המים ואת הצריכה המוגברת של מים מינרלים.
מהם מדדי תקן איכות המים ?
קיים תקן לאיכות מי שתייה. כאמור, משרד הבריאות אחראי על ביצוע הבדיקות, ומבקר המדינה אחראי על בקרת הביצוע. ב-2004 הוקמה ועדת עדין לעדכון תקנות מי שתייה הרשומות בתקנות בריאות העם מ-1974 עדכון ב 2000.
ריכוז חיידקי קולי (קוליפורמים) במים משמש מדד לזיהום חיידקי פתוגני (גורם מחלה), למרות שהחיידק עצמו אינו גורם מחלה. ריכוזם גבוה, ולכן קל לניטור, ונמצא בהתאמה טובה עם ריכוז הביוב במים או מקורות זיהומיים אחרים.
לפי הצעות ועדת עדין, המים צריכים להכיל אפס חיידקים קוליפורמים ו- אפס חידקי קולי צואתי (ספציפים יותר לאבחון מקור זיהומי). אם נתגלו חיידקים, יש לבצע בדיקות חוזרות בתוך 24 שעות, ולטפל במים בהתאם. לדעת אנשי הוועדה על המדינה להיצמד לתקנים של ארגון הבריאות העולמי, וכן לתקנים האירופאים והאמריקאים.
מהם מים טובים לשתייה ?
מים טובים לשתייה הם מים שאינם מזוהמים על ידי חיידקים, וירוסים או טפילים. מים טובים לשתייה הם מים צלולים. מדד העכירות אמנם כללי, אבל מעיד על אפשרות זיהום כלשהו ובעיקר פוגע במראה של המים. על פי המלצת ועדת עדין - בדיקת עכירות תתלווה לבדיקה המיקרוביאלית. המים צריכים להיות חסרי צבע וריח. ריכוז החנקות בהם לא יעלה מעל ל 70 מ"ג לליטר, בהנחה שקיומם מעיד על זיהום בביוב או בדשנים. על פי המלצות ועדת עדיו יש להוריד את ריכוז הגפרות המותר ל-250 מ"ג לליטר במשך שלוש שנים. גם רמת הכלור צריכה לרדת, ולהיות כזו שמעידה על הכלרה ברמה נאותה – 250 מ"ג לליטר ולא גבוהה מעל 400 מ"ג לליטר, בעיקר בגלל פגיעה בטעם המים. המים צריכים להיות בעלי pH ניטרלי, בעיקר כדי להבטיח טעם טוב למים. עדיף שהמים לא יהיו קשים, אם כי הקשיות אינה גורמת נזק בריאותי אלא רק לבזבוז אנרגיה ונזק למכשור. לפי המלצת הוועדה ינוטרו יוני מתכות (ברזל, נחושת ועופרת) במהלך שנה, ולאחר מכן יבוצעו בדיקות בתדירות מתאימה לממצאים. נקבע תקן לאלומיניום, לסיבי אסבסט, לחומרי חיטוי ונגזרותיהם, לרדיואקטיביות ועוד. המים צריכים להיות נקיים מחומרי הדברה, פטאלטים, רעלני אצות וכל חומר כימי אחר.
הצרכן רוצה לשתות מים טעימים ונקיים, ואינו מבין את משמעות המספרים. להלן ניתוח נתונים לדוגמה שנעשה בעבור עמותת אזרחים למען הגליל.
אכן, לכל אזרח מגיע לפתוח את הברז ולשתות מים בבטחה!
טיפול במי השתייה
טיפול במים כולל שיטות ותהליכים המיושמים על מים באיכות מסוימת כדי להפוך אותם למים באיכות אחרת, כך שיהיו נגישים יותר לצרכן, הטיפול כולל סילוק מהמים של מזהמים או כל תכולה אחרת שאינה רצויה.
טיהור מים לשתייה כולל בעיקר סילוק מזהמים מסוגים שונים והכנת המים לדרגת ניקיון ואיכות שתאפשר את צריכתם בעיקר על ידי בני אדם. מקובלות שתי שיטות עיקריות לטיהור מים:
- שיטות פיזיקליות, הכוללות בין היתר שיקוע וסינון.
- שיטות כימיות, הכוללות חיטוי, הקרשה והצפה.
החומרים המסולקים במהלך טיהור המים כוללים תרחיפים מוצקים, חיידקים, אצות, וירוסים, פטריות, מינרלים כגון ברזל, מנגן וגופרית, וכן מזהמים כימיים מעשה יד אדם, כולל חומרי דישון. חשוב שמערכת השינוע וההפצה של המים ממכון הטיהור ועד לצרכן הקצה תהיה מוגנת עד כמה שניתן. מקובל כי במים המטוהרים יישמר ריכוז מסוים של חומרי חיטוי, שיורי עד כמה שניתן, כדי לקטול זיהומי חיידקים לאחר טיהור המים. באופן כללי, בכל הנוגע לטיהור מים לשתייה נשמרות במרבית מדינות העולם ההנחיות של ארגון הבריאות העולמי (WHO-World Health Organization). יחד עם זאת, למעלה ממיליון וחצי בני אדם מתים בכל שנה מגורמי מחלות קטלניים הנישאים במי השתייה.
טיפול בשפכים
מקובל לחלק את השפכים לשלושה סוגים: ביתיים, חקלאיים ותעשייתיים.
שפכים ביתיים מכילים בעיקר חומרים אורגניים, דטרגנטים ומלחים.
שפכים חקלאיים מכילים, בנוסף לחומרים אורגניים ולדטרגנטים, גם חומרים אנטיביוטיים (שבהם משתמשים בגידול בעלי חיים), חומרי הדברה, חומרי דשן ומלחים.
שפכים תעשיתיים מכילים רעלים שונים, בהתאם לסוג התעשייה שממנו הם נוצרים, וכן מתכות כבדות, חומרים כימיים שאינם מתפרקים, מלחים בריכוז גבוה במיוחד (בעיקר מתהליך הכשרת הבשר במשחטות) ועוד.
שפכים לא מטופלים מהווים סיכון לבריאות האדם הן כמקור מזון לחיידקים גורמי מחלות והן כמקור לרעלים ולחומרים מסרטנים.
על פי חוק הרשויות המקומיות משנת 1962 על הרשות המקומית לטפל בביוב של תושביה ולהזרימו למתקן טיהור, ובתמורה לגבות מהתושבים אגרת ביוב. למרות חוק זה, ברוב הרשויות המקומיות הטיפול בשפכים התעכב שנים רבות. התוצאה היא, שבתקופה ארוכה זו הביוב הוזרם ישירות לנחלים או לים, וגרם לזיהום של הקרקע, מי התהום, הנחלים והים.
לאחר שרוב נחלי הארץ זוהמו, חופים נסגרו לעיתים קרובות בגלל הזרמת ביוב לא מטופל, קרקעות הורעלו ובארות נסגרו, הגיעו קברניטי המדינה למסקנה שיש להחיל את החוק הוותיק ולטפל בשפכים באופן עקבי, תוך פירוט הדרישות והתקנים בצורה מקצועית והקצאת משאבים בהתאם. מ-1965 עד 1996 לא נחקקה אף תקנה חדשה בנושא טיפול בשפכים. מ 1996 עד 2006 נחקקו תשע תקנות חדשות, בין השאר לגבי מניעת זיהום מים על ידי שפכי תעשייה, מניעת זיהום על ידי דלק , טיפול בבוצה הנאספת לאחר טיהור המים במתקן הטיהור ועוד.
קנס בגובה 800,000 ש"ח לאיגוד ערים דן לביוב בגין הזרמת שפכים לים ללא היתר הקנס הוטל ב- 27.06.07. מצד אחד קנס זה הוא ביטוי של אכיפת החוק, אבל מצד אחר יש בו כדי להעיד שהתקנות עדיין לא הופנמו בצורה מלאה.
טיפול בשפכים מקדם לא רק את בריאות האדם ומקורות המים, אלא משמש אמצעי להשבת מים לחקלאות ומגדיל את מקורות המים, הנמצאים בחוסר הן בארץ והן במקומות רבים בעולם. החקלאות במדינת ישראל, שמכסות המים שלה מקוצצות ברציפות, יכולה להתאושש אם תשופר רמת מי הקולחין לאחר טיפול במתקני הטיהור. ועדת ענבר קבעה תקן למי קולחין, ומצאה כי התועלת של שימוש במי קולחין עולה על עלות הטיפול בשפכים, ואפשר להשקות במים אלה ללא הגבלה. המשרד לאיכות הסביבה פועל ליישום התקן.
כיום, 2007, מעריכים את כמות השפכים ב- 450 מלמ"ש (מיליון מטר מעוקב לשנה). על פי דוח משנת 2003 כ- 63% מהם מטופלים. סביר להניח שבשנת 2007 עלה אחוז השפכים המטופלים (לא נמצאו נתונים).
טיהור השפכים מתבצע במתקני טיהור אזוריים או מקומיים (מט"שים), באחריות הרשויות, עם הקצאות של המדינה לצורך הקמתם ותפעולם. מספרם של מתקני הטיהור נמצא בעלייה מתמדת.
במט"שים מודרניים (מט"ש - מתקן טיהור שפכים), מטהרים שפכים בצורה אינטנסיבית בשיטת הבוצה המשופעלת. הטיפול הראשוני כולל סינון מכני ושיקוע. הטיפול השניוני הוא טיפול ביולוגי, ובו המים מגיעים לבריכות שלתוכן מוזרם אוויר בצורה מאולצת באחת מטכנולוגיות האוורור המוצעות בשוק.
מט"ש תנובות - מגופים נעים בבריכה ודיזות מתיזות מים מקרקעית הבריכה צילום: ד"ר רוני לב
מט"ש חביבה - דיסקים מסתובבים בתוך בריכה הנמצאת במתקן סגור בטכנולוגיית ביו-דיסק. צילום: ד"ר רוני לב
בזמן שהמים שוהים בבריכה מתבצע פירוק ביולוגי חלקי של החומר האורגני באמצעות חיידקים אווירניים, המתרבים בבריכה באופן טבעי. בשלב הבא השפכים מוזרמים לאגני שיקוע, המוצקים המרחפים מופרדים מהם, ומתקבלים מי קולחין ברמה שניונית עד 20 מג' לליטר צח"ב וריכוז מוצקים מרחפים נמוך מ 30 מג' לליטר. הקולחים, שעוברים גם הכלרה, מתאימים להשקיה, עם מגבלות של סוג הגידול ומרחק ממי תהום. חלק מהבוצה מוחזר לבריכה הקודמת, והשאר מועבר לאחר סחיטה לטיפול נוסף (פיזור בשדה, קומפוסטציה, ייצור מתאן ועוד).
קיים גם טיפול שלישוני, ולפי ועדת ענבר בקרוב כל המט"שים יחויבו לעשות אותו. טיפול זה יכול להתבצע באחת או יותר מהטכנולוגיות המתקדמות של סינון וחיטוי, כדי להשלים את הרחקת המוצקים. טיפול משלים או אלטרנטיבי לטיפול השלישוני כולל סינון מתקדם (אולטרה פילטרציה), טיפול באוזון, ספיחה, התפלה ועוד. התוצר- מים מטוהרים לדרגה של 10 מג' לליטר צח"ב ורמות מינימליות של מלחים ושאר המרכיבים. המים מיועדים להשקיה ללא הגבלה.
מתקן לטיפול שלישוני במט"ש תנובות צילום: ד"ר רוני לב
דרך חדשה לטיהור מים היא שיטת האגנים הירוקים (wet-land), המבוססת על העברת מי קולחין דרך שורשי צמחים הגדלים על מצע רדוד של תערובת חול וקרקע. על השורשים מתפתחים מיקרואורגניזמים, המפרקים את החומרים האורגניים במים והופכים אותם לתרכובות זמינות לצמחים. כמו כן, הצמחים קולטים חומרים מזהמים בתהליך ספיחה, ומשקעים או מנדפים את הרעלים. ככל שזמן השהייה ארוך יותר והשטח של האגן הירוק גדול יותר מתקבלים מים נקיים יותר. ניתן להשתמש בשיטה זו במתקנים ביתיים לטיהור מים אפורים, לטיפול שניוני או לטיפול שלישוני כחלק ממתקני טיהור גדולים.
בארץ השיטה מיושמת בפרויקט שיקום נחל אלכסנדר, כפיילוט לטיהור נחל שכם, בחבל אילות, במתקנים ביתיים לטיהור מים אפורים ועוד.
מתקן בחצר בית בשכונה האקולוגית בשדה בוקר, צילום: ד"ר רוני לב
בקישור פרויקטים של אחת החברות המתמחה בשרותי אגנים ירוקים, ותאור שיקום נחל אלכסנדר על ידי עמותת צלול