מצב הסביבה גורם לסכנות ולנזקים. מבחינת האיזון האקולוגי ומבחינת איכויות משאבי הטבע נגרם נזק לצריכת בני אדם, בעלי חיים וצמחים, ומבחינת איכות תנאי החיים נגרם נזק לקבוצות שונות של בני אדם. סכנות ונזקים אלה הם תוצאה ישירה מהתנהגות בני האדם כפרטים וכחברה, וכן ממדיניות של גורמים כלכליים ומדיניים ומפעולותיהם. אם כן, למצב הסביבה מתלווה שאלה של מצב החברה, ועמדתם של הגורמים העסקיים והמדיניים המעורבים והמשפיעים על עתיד החברה, ביחס לבעיות סביבה. גופים מסוגים שונים מנהלים את הגורמים הכלכליים והמדיניים בעולם: גופים עסקיים וגופים כלכליים פרטיים ובינלאומיים, או גופים מדיניים לאומיים, גופים מדיניים בינלאומיים, או גופים חוץ ממשלתיים (NGO), בינלאומיים או מקומיים. לעתים גופים אלה הם הגורמים לנזקים הסביבתיים והחברתיים, ולעתים הם לוקחים אחריות לתיקונם ולמניעתם של אותם נזקים.
הכלכלה כיום היא כלכלה גלובלית, החוצה גבולות מדיניים, ואותה מנהלים תאגידים רב-לאומיים. כלכלה זו מבוססת על עקרונות של כלכלת שוק חופשי. היא מאופיינת בכך שאין לה מחויבות סוציאלית לרווחת פועלי הייצור, ובמקביל גם אינה מחויבת לתעשייה שאינה מזהמת. מטרה אחת עומדת לנגד עיניהם של הגורמים הכלכליים האלה – מתח רווחים מרבי. הכלכלה הגלובלית היא גרסה עכשווית לכלכלת שוק חופשית, והיא מושתתת על חברת השפע ותרבות הצריכה הרווחת בחלקי העולם העשיר והמתועש באירופה, בארצות הברית ובמזרח אסיה. לכן חרושת הייצור מתנהלת בדרך של ניצול עובדים, ובהם נשים וילדים, בסדנאות יזע, בעיקר בארצות "העולם השלישי", הארצות המתפתחות והבלתי מתועשות. במקביל, מתקיימת הגירה של עובדים מן העיר אל הכפר ומארצות העולם השלישי לארצות המפותחות, שם הם עובדים בסוגים שונים של עבודות קשות שאזרחי אותן ארצות תופסים אותן כבזויות ואינם רוצים לעסוק בהן – עבודת חרושת, חקלאות, ניקיון, בניין, טיפול וסיעוד. כנגד תופעה זו התארגנו בישראל ובעולם מספר גופים עסקיים חוץ-ממשלתיים הפועלים למען סחר הוגן. גופים אלה, כדוגמת "מגמה ירוקה" בישראל, פועלים למען מסחר במוצרים שייצורם אינו מתבסס על ניצול עובדים ועל נזקים לסביבה, אלא להיפך, מקדם מוצרים שנוצרו בתנאי העבודה ובתנאי השכר הוגנים, ובתנאים שאינם מזיקים לסביבה.
מעבר לחוליים החברתיים הנוצרים כחלק מן הכלכלה הגלובלית ומדיניותם הכלכלית של התאגידים הרב-לאומיים, יש נזקים חברתיים וסביבתיים הנוצרים כתוצאה ממלחמות בין מדינות או קבוצות יריבות – הרג, פציעות, נכויות, פליטות של חומרים רעילים, נזקי סביבה בים וביבשה. למשל, כתוצאה מניסויים ומתרגולים בהפעלת פצצות רגילות ופצצות גרעיניות, ניכרת דליפה רבה של דלק מכלי רכב צבאיים, אוניות מלחמה, משוריינים וכלי רכב אחרים המשתתפים במלחמות ובמצבי כיבוש. כל זאת בנוסף לדליפות המתרחשות כדרך קבע בימי שלום בגלל עברות על חוקים ותקנות בטיחות שהותקנו בתחומים אלה ובהקשרים נוספים של הגנת הסביבה מפני סוגי זיהום אחרים. מעבר לכך, עוד לפני השימוש בנשק, הקטלני לאדם ולסביבתו, עצם ייצור הנשק בעולם והסחר בו מהווים גורם תעשייתי מזהם, המשרת אינטרסים כלכליים של מדינות, תעשיות ועסקי נשק של תאגידים וגופים פרטיים. מדיניות החותרת לשלום של מדינות או גופים חוץ-ממשלתיים יכולה להוביל לחיסכון של כל הנזקים הללו לאדם ולסביבה.
פוטנציאל ההשפעה של מדינות או גושי מדינות בא לידי ביטוי גם ביכולתם לגבש מדיניות הקשורה לפיתוח ולקידום תחבורה ציבורית, או מעודדים, במישרין או בעקיפין, שימוש ברכב פרטי, בתמיכת תעשיות הרכב, הנפט והדלק. מדיניות כלכלית אחרת, בזירה הלאומית ובזירה הבינלאומית, באה לידי ביטוי גם בקידום או אי-קידום אנרגיות חלופיות, המזהמות פחות או מעט מאוד, לכלי התחבורה ולכל המוצרים הצורכים אנרגיה בשימוש בהם. מדיניות התחבורה קשורה בקשר הדוק למדיניות כוללת של צריכה שקולה של משאבי הטבע, או במילים אחרות מדיניות של פיתוח בר קיימא. מדיניות זו פותחה על ידי ארגון האומות המאוחדות, שארגן מאז שנות השבעים של המאה ה-20 ועידות בינלאומיות שבמהלכן גובשו אמנות ומתווים למדיניות של פיתוח בר-קיימא. מתווים אלה כוללים חוקים ותקנות שעל המדינות המשתתפות ליישמן. דוגמה לכך היא התקנה שהנהיגה סחר בפחמן דו-חמצני בין מדינות. מנגנון הסחר בפחמן גובש בעקבות "אמנת קיוטו", והוא מאפשר לקנוס מדינות מתועשות שבהן כמות פליטת הפחמן הדו-חמצני (גז חממה התורם לתופעת התחממות כדור הארץ) חורגת מעבר למותר ולהעביר את הכסף למדינות המפחיתות את כמות הפליטה של גז זה.
בהקשר זה של היבטים כלכליים ומדיניים נשאלות שאלות רבות: מיהם הגופים העסקיים המזיקים לחברה ולסביבה ומיהם הגופים הפועלים לשיפור תנאי החיים של החברה והסביבה? מהי המדיניות הכלכלית לפיתוח בר-קיימא? כיצד מיישמים אותה? במה היא כרוכה? כיצד מדיניות זו משפיעה על שיקולי המעצבים שבחרו לפעול על פי תפיסת הקיימות?