אנו ניצבים על סיפם של ימים מלאי הוד!
הימים הם - יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. לכאורה לכל אחד מהימים המיוחדים והמשמעותיים יש מקום משלו... יש צורך להבין לעומק את משמעות השואה הנוראה שעברנו, את ה"פלנטה האחרת", כפי שהגדירה קצטניק במשפט אייכמן. יום הזיכרון לחללי צה"ל, שנקבע בד' באייר, יום נפילת גוש עציון תש"ח, מחייב למידה והפנמה של המחויבות של כולנו לנופלים על הגנת מדינת ישראל. לימוד דמותם ועוז רוחם של הלוחמים שחרפו נפשם על מזבח המולדת. יום העצמאות - היום שכולו שירה והודאה לה'. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", על הניסים ועל הנפלאות שזכינו להקמת מדינת ישראל אחרי כאלפיים(!) שנות גלות.
אך בצד הייחודיות שבכל אחד מהימים, יש מקום לראות בעשרה ימים אלו שבין כ"ז בניסן ליום העצמאות, רצף אחד, מהלך שלם, מורכב, קשה ומרומם, הנוגע בנימי הנשמה של העם היהודי. פעמים שראיית הרצף, התהליך, המבט הקווי ולא רק הנקודתי, נותנת משמעות עמוקה לתקופה כולה, ולכל אחד מהימים עטופי ההוד.
לעיתים המילים מצמצמות את החוויה, ההגדרות וה"דיבור על..." מקטינים את הרגע הגדול. ופעמים התחושה היא הפוכה... ההמשגה, היכולת לבטא את רוממות הזמן, ההבנה של משמעות המועד, נותנים עומק ליום המיוחד שאליו מתכוונים להגיע.
הרב סולוביצ'יק (זמן חירותנו – מסות על חג הפסח) היטיב לבטא את ההבדל בין האדם הבודד לאיש הברית: "הברית היא איחוד של כל מימדי הזמן, מעורבות במה שכבר חלף ומחויבות למה שטרם בא לעולם, ברית של דורות, משחר ההיסטוריה ועד לסופו של מחזור הזמנים...האדם מתעב את היותו בודד בזמן, כגרגיר חול הצף עם הזרם, בא מן האין ונע לשום מקום. הוא מחפש לו כוון בכל עת, נמתח אל תוך האינסופיות הן במבט לאחור והן בציפייה לעתיד....אם האדם מתנתק מן העולם ההיסטורי, מתנכר לעבר ואדיש כלפי העתיד, אזי הוא היצור הבודד ביותר עלי אדמות"... הברית מסמלת וחוגגת אחוות דורות מכל הזמנים: מי שהם בין החיים, מי שכבר הלכו לעולמם ומי שטרם נולדו...". הרב סולוביצ'יק ייחס זאת לליל הסדר, למקום שבו היהודי שבכל דור ודור חש כאילו הוא יצא ממצרים, ובסוף התהליך הוא חולם ומתפלל להגיע ל"שנה הבאה בירושלים הבנויה".
מה זה עשרת ימי תשועה?
במקום זה ממש אנו מצויים בתוך "עשרת ימי התשועה". אנחנו יוצאים לגמרי מהמעגל האישי, הימים הם של האומה כולה, אנחנו הופכים בימים אלה להיות גדולים יותר מעצמנו וחווים משמעות של נצח. ה"אני" הוא חלק מההיסטוריה הקרובה של עמנו. העולם הפנימי שלי מתלכד עם העם היהודי כולו, בדור של שואה ותקומה. אני מנכיח בתוכי ומצרף ל"אני" שלי את השואה והתקומה.
קשה ואולי לא נכון, לכאורה, לקרוא ליום הזיכרון לשואה ולגבורה - יום התשועה. ייתכן שהספור שספר לנו ר' ארהלה אדלר ( מפקח מחוז מרכז) ששיתף אותו דודו, הרב סיני אדלר, יסייעו לנו לראות בעשרת ימי התשועה, מכלול שלם. ( מופיע בספרו-"גיא צלמוות")
היה זה הפסח הראשון בו הייתי לבדי. בפסח הקודם הייתי עדיין עם הוריי בגטו. hדעתי שאכילת חמץ אסורה כבר בערב פסח אחרי הצהריים. תכננתי להימנע מאכילה לפחות בשעות הראשונות של הצום ולשמור את מנת הלחם היומית שלי למחרת בבוקר. ידעתי שאני נמצא במצב של פיקוח נפש וחייב לאכול כל מה שניתן לי, אפילו חמץ בפסח. ובכל זאת רציתי לחוש לפחות את כניסת החג.
לאחר המפקד שנערך לפנות ערב, לפני כניסתנו לצריף הלינה, יכולנו להסתובב קצת ברחבה שלפני הצריפים. ניגשתי לאחד החברים ואמרתי לו: הערב הוא ליל הסדר, ואנחנו חייבים לציין זאת. אמנם אין לנו מצות, גם לא יין לארבע כוסות ולא מרור לאכילה, אולם דבר אחד נוכל לעשות: לספר את ההגדה. לא היו לנו ספרי הגדה, אולם קטעים ממנה זכרנו בעל פה.
וכך, בצעידה הלוך ושוב ברחבה שלפני הצריף, קיימנו את המצווה. התחלנו ב"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". באותה שעה ודאי חשבנו: אבותינו במצרים אכלו לפחות לחם עוני, לנו אין אפילו לחם כזה. גם השאלות של "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" נאמרו מפינו בכוונה מיוחדת. האם ניתן לומר "הלילה הזה כולו מצה"? הרי לא היו לנו לא מצה ולא חמץ! ועל כולם - "הלילה הזה כולנו מסובין" - האומנם? "עבדים היינו לפרעה במצרים" - האם רק עבדים היינו? האם היום אנחנו בני חורין? נראה היה שהשעבוד שלנו גרוע בהרבה מזה של אבותינו. ובכל זאת: "ויוציאנו אלוקינו משם". הגרמנים יכולים לשעבד את גופנו ולהשמידנו. אולם את נפשותינו אין הם יכולים לשעבד, ואת רוחנו לא יצליחו לשבור. היום גם אנחנו בני חורין.
כך המשכנו לספר ככל שהזיכרון אִפשר לנו, עד שהגענו לסיום - "לשנה הבאה בירושלים". לא הייתה זו רק תפילה מעומק הלב, שנבעה מכך שהרגשנו בכל מאודנו כמה ירושלים חסרה לנו. הייתה זו גם הבעת תקווה גדולה: "אבינו, אב הרחמן, רחֵם עלינו, הוציאנו מהגלות הנוראה הזאת והביאנו לירושלים עירך ולציון עיר קודשך". ליל סדר בהליכה על פתחו של גיהינום ואולי גם בתוכו - ליל סדר במטהאוזן.
זה קרה בתש"ה. בתש"ו- שנה לאחר מכן, זכיתי לקיים ליל סדר בירושלים!!!! עם אחי, אביכם...
לשנה הבאה בירושלים
הרב סיני אדלר, כשמשקלו 30 ק"גֱ, בפתחו של גיהנום, כשהוא אמר: " לשנה הבאה בירושלים הבנויה" לא שיער בחלומו הרחוק ביותר שהוא יזכה לכך, כפשוטו... להיות עם בני משפחתו "לשנה הבאה בירושלים... "
הרב סיני אדלר לא היה יכול לדמיין בגטו כשאין לא מצות לא יין ולא מרור...שהוא יזכה שלוש שנים לאחר מכן לזכות לשמוע את הכרזת מדינת ישראל!!!
כשהרב סיני אדלר התפלל במטהאוזן "אבינו מלכנו, רחם עלינו...והביאנו לציון עיר קדשך" הוא לא דמיין שהוא יזכה לראות בהקמת מדינת ישראל. אומה שלימה במדינה ריבונית, נושאת את שם ישראל, עם צבא הגנה לישראל, מוסדות של תורה בכול אתר ואתר, השכלה, כלכלה מתפתחת, והתיישבות רחבה בכול חלקי ארץ ישראל. זהו מחול הניצחון של רוח ישראל...
סיפורו של הרב סיני אדלר, הוא כל הספור כולו באדם אחד...
המשורר אצ"ג בשירו המופלא "מחזה שבת קדש בשמים", מתאר דו שיח שלו עם אמו הנמצאת "על סף בית המדרש בשמים". בין היתר הוא אומר לה: "היהודים עומדים ובוכים, וגם אני עומד כך ובוכה. אבל אין את רואה את בנך בבכיו, אימי! "
כה קר לי, כה אבוי לי!
איך הגוף יכילני עם זה מגורי,
עם זה בכיי?
יכילך זה הגוף, כהבל העולם
במלואה כל תוגת אחריתנו, בני!
וכהכל אדמה אלהית כל דמנו בשרנו, בני!
על בכי-זה חייה כעל ברזל מהותך
צרפהו בשיר.זעם זה ילהט עד.
כרה אפיק לירדן-זה-הבכי לצמיתות:
השני לירדן שכחו מלא-
ענתה לי אמי ופניה אינם:
כי מכוכב רחוק פיה דבר _ _
ואמרתי: אמן.. ירדן אל ירדן".
אצ"ג מרגיש שהוא אינו יכול להכיל את הנורא הזה, את רצח אמו, ואת אחותו היושבת מלוכלכת בדמיה. ואמו אומרת לו לאגור את הדמעות ולכרות עמן אפיק לירדן... כאן בארץ ישראל... מה שחשבו שונאינו לראות את סופו של עמנו: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד", התגלה האינסוף שבעם ישראל. זהו משמעותו של נצח. עשרת ימי התשועה מבטאים את "נצח ישראל לא ישקר".
הרב עמיטל זצ"ל שאיבד את משפחתו בשואה, בשיחה ליום העצמאות בישיבה אמר: "איך אפשר שלא להודות להקב"ה כשאנו רואים חסדיו הגדולים עמנו? מדינת ישראל היא מקלט ומגן למיליוני יהודים. לאחר שנות השואה הנוראות, מאות אלפי פליטים יהודים נדדו בעולם מארץ לארץ. רק כאן בישראל, מצאו להם בית ומקלט...". הוא גם לא פעם הצביע על הקושי בתפיסה הפנימית שלנו להכיל את גודל התקופה. הוא טען שהאינטנסיביות של השואה הנוראה מכול, ותקומת מדינת ישראל במרחק של שלוש שנים!!! לא מאפשרת להפנים את העוצמה שבקשר ביניהם.
והדגש המיוחד בשיחותיו עמנו היה על קידוש השם וחילול השם. ביחזקאל ל"ו בנבואת התוכחה על גולי ישראל שחיללו את שם השם בגויים מופיע הפסוק אותו אומרים הגויים בבוז לעם ישראל: "...ואפיץ אותם בגויים ויזרו בארצות כדרכם..ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קודשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה". כשעם ישראל נמצא בביזיונו, ועם ישראל עובר תופעה שלא הייתה כמותה בעולם, אין לך חילול השם גדול מזה.
"זכינו למדינה יהודית רק בגלל רצון הקב"ה לקדש את שמו, לאחר חילול השם הנורא בשואה. תקומת המדינה וניצחונותיה במלחמות ישראל מול צבאות ארצות ערב שקמו עליה, היוו תשובה של קידוש השם". כן, הפנייה היא כאן אלינו... להשתדל ככל שנוכל להמשיך את קידוש השם הזה. אם מדינת ישראל תתנהל בדרכי צדק ומוסר, יהיה בכך קידוש השם במובן הלאומי. "וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם...ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכול הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם...ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם". (יחזקאל, בהמשך אותה נבואה).
עם ישראל חי
קיבוץ הגלויות החל לפני ה' באייר וממשיך עד ימינו אלה, אך ביום העצמאות הפכנו להיות עם! הפכנו להיות עם אחד! הפכנו ביום אחד להיות עם ישראל חי! לא חיים של ברית גורל, אלא פתח לחיים של אומה בדרכה לברית יעוד! רק כאן ביום הקמת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, מילותיו של יחזקאל הנביא: "ונתתי רוחי בכם וחייתם", אפשריות ומבטאות את הנס הגדול.
עשרת ימי התשועה, ימי המועד הציוניים שלנו להם זכינו בדורות האחרונים, יש בהם קדושה עילאית. אנחנו יוצאים מהמקום העכשווי המקומי ונעים בתוך משק כנפי ההסיטוריה, מחוברים לנצח. אנחנו בתחושה של חיבור לקולקטיב היהודי לדורותיו., כמו גם הרגשה ייחודית של קשר אישי ומשפחתי עם כול אחד ואחד מבני עמנו.
בעשרת ימי התשועה אתה חש אמון מלא בעם ישראל, וקשיי היומיום, האתגרים הרבים של החברה הישראלית, והשגרה המאכזבת לעיתים, יורדים מהמסך. "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" הופך להיות מקום שאתה מצוי בו. לא כציווי, לא כהבטחה עתידית, אתה פשוט שם...
עשרת ימי התשועה נותנים לחיים משמעות עמוקה. יש יכולת לחוש ש"כולנו רקמה אנושית אחת", או כפי שהגדיר בעל התניא "הנשמה היא אחת והגופים חלוקים". אנחנו נמצאים במקום של "מעבר" של רוח אלוקית הנושבת בבריאה כולה.
בעשרת ימי התשועה - אנו מתחברים לזכרון הלאומי של עם ישראל.. אלה ימים שאנחנו חשים יותר מכל זמן אחר שאנחנו חוליה בשרשרת הארוכה של עם ישראל. הרב שג"ר סייע לנו כשכתב- שזהו זמן שבו אנחנו חשים את עצמנו באהבה ובאחדות עם החיים עמנו פה היום, עם אבותינו שהלכו לעולמם ועם אלה שיוולדו ויהיו עמנו בעתיד. בימים אלה מוארת בהוויתנו העובדה שאנו לא מתחילים היום ולא נגמרים מחר, אלא חיים מתוך מה שמכונה "נצח ישראל" ו"כנסת ישראל" התודעה הקולקטיבית המאחדת את החיים והמתים, את העבר עם ההווה והעתיד..
בעשרת ימי התשועה- אנו חיים מתוך הכיסופים והזיכרונות של הדורות שקדמו לנו ואל תוך ההבטחה והמימוש בדורות העתידיים שיצאו מאיתנו.
את עשרת ימי התשועה ביטא הרב סולוביצ'יק ב"קול דודי דופק". בצורה נפלאה. הרב סולוביצ'יק הצליח לגעת בנקודה העמוקה, שבאותו מקום שעם ישראל נמצא בשיא נפילתו, מושמד ומושפל, משם הוא נגאל!
"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידנק, טרבלניקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסיה הנוצרית, בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד- בליל זה גופו צץ ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום, והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת האבל, נודלה מדינת ישראל!".
כל טוב
והמשך הצלחה בעבודת הקודש
נכתב על ידי מנהל מינהל החינוך הדתי, ד"ר אברהם ליפשיץ