גיל ההתבגרות הוא גיל של חגיגות, התפתחות, גילוי עצמי והמון רגשות מתחלפים: שמחה ועליצות, דכדוך וייאוש מתחלפים בקצב מסחרר, כמעט כמו במצב של... נכון, שכרות. כך שבעצם הם קצת שיכורים כל הזמן, המתבגרים שלנו, ומצב שיקול הדעת שלהם נמצא כל הזמן על הקו האדום.
העובדה הבסיסית הזאת מכניסה אותנו ההורים לדילמה קשה. אף אחד לא אוהב לקלקל מסיבות, והרי יש ערך חיובי של התנסות, למידה והתפתחות, לאירועי גיל ההתבגרות. המעבר מהילדות לבגרות חייב לעבור דרך התנסויות שונות שיעזרו למתבגר להכיר את עצמו, את כוחותיו וחולשותיו כאחד, על מנת שיוכל לבסס אישיות בוגרת, חסונה ויציבה שתשרת אותו להמשך חייו. מאידך, אירועי גיל ההתבגרות עלולים להיות בהחלט מסוכנים, ובהיעדר שיקול הדעת המתאים, קשה לסמוך על המתבגרים שיצליחו להימנע משגיאות מסוכנות.
אז איך עוזרים למתבגרים לעבור את הגיל הזה בשלום? להתנסות, ליהנות, אבל להישאר בריאים ושלמים מבפנים ומבחוץ?
העידן הסמכותי לעומת העידן הנוכחי
פעם, בעידן הסמכותי, היו לכך תשובות ברורות: מגדירים למתבגר מותר ואסור, ודורשים ציות. ברוב המקרים זה עבד, ורמת החשיפה של מתבגרים לסכנות שונות הייתה מועטה יותר. היו אמנם מתבגרים שמרדו או התעלמו מהדרישה לציות, ומספרם היה גדול ממה שמבוגרים היו מוכנים להודות בו, אך בכל זאת הם היו מיעוט.
היום, האפשרות הזאת כמעט ואינה קיימת בחברה הרחבה. הנכונות של מתבגרים לציית להוראות, או בכלל לקבל מציאות בה אומרים להם מה לעשות נמוכה למדי, וזאת באופן סטנדרטי ומקובל. המחשבה שדי להזהיר את ילדינו מסכנת האלכוהול כדי למנוע מהם לשתות, מוטעית. למעשה, לאמונה הזאת צפוי להיות אפקט פרדוקסאלי: ככל שההורה יאמין בה חזק יותר, כך השפעתו בפועל על התנהגות המתבגר תהיה נמוכה יותר, והסיכוי שהוא ידע מהם הרגלי הבילוי של ילדיו יפחת.
דמות ההורה האפקטיבי
כל זה לא אומר שלהורה של היום לא יכולה להיות השפעה על התנהגות ילדיו המתבגרים, אלא שכלי ההשפעה עברו שינוי משמעותי. הפסיכולוגים חיים עומר וחיים עמית הקדישו מספר ספרים לניסיון לצייר את דמות ההורה האפקטיבי של המאה ה-21. הדמות העולה מכתביהם היא של הורה שאינו פחות נחוש להגן על ילדיו מההורה של פעם, אלא ששיטות העבודה שלו, "כלי המנהיגות" שלו (בלשונו של חיים עמית), שונים. כמנהיג הרואה את מטרות משפחתו לטווח ארוך, ההורה האפקטיבי דואג לטפח עוד מגיל צעיר יחסי קרבה ותקשורת טובה ומכבדת עם ילדיו, כך שהמחשבה לשתף את ההורים, לפחות בחלק מעלילותיו או עלילותיה של המתבגר/ת, לא תראה מוזרה ולא מתקבלת על הדעת. "הסמכות הפוסט מודרנית", בלשונו של חיים עומר, מתבססת על נוכחות וקרבה ולא על "דיסטנס" סמכותי, כנהוג בעולם מסורתי יותר. התקשורת הקרובה והפתוחה של ההורה האפקטיבי יכולה לכלול שיחות עומק על התנהגויות שונות כגון שימוש באלכוהול, שבהן יכול ההורה לבטא את השקפתו בנושא, תוך מתן לגיטימיות גם לדעותיו של המתבגר. זוהי שיחה דו סטרית מלאה ללא נאומים ארוכים של ההורה, שבה ההורה לא רק משמיע אלא גם מקשיב. הורה שמעוניין שהמתבגר ישקול להתייחס ברצינות לאזהרותיו ובקשותיו, עליו בעצמו להיות מסוגל להקשיב ולבחון ברצינות את בקשותיו של המתבגר. דוגמא אישית ושליטה עצמית, אומר חיים עומר, היא דרך המלך להקניית ערכים ולהשפעה על הילד והמתבגר. על ההורה להיות פתוח בדיאלוג גם מבחינת נכונותו לקבל את האפשרות שהתנהגות שאינה מקובלת במינון מסוים אינה באמת מזיקה, ואולי אפילו מועילה למתבגר ולהתפתחותו, שכן עמדה שתיתפס דוגמטית מדי על ידי המתבגר, תידחה על הסף ונכונותו להקשיב תדרדר.
כמו כן, על ההורה להתאים את מידת ההשגחה על המתבגר/ת למידת הסיכון שהילד מצוי בה. כשתפקודו של הילד תקין, התנהגותו טובה וחבריו מוכרים וחיוביים, ניתן להסתפק בהתעניינות קלה בתכניותיו של המתבגר. אך אם למתבגר/ת היסטוריה של התנהגויות בעייתיות במסיבות ובכלל, או אם חלו לאחרונה שינויים לרעה בהתנהגותו ובחבריו, על אמצעי ההשגחה להיות הדוקים יותר. אמצעים אלו נועדו להרחיב את הנוכחות של ההורה לכל מרחב חייו של המתבגר/ת, תוך מאמץ לא להפוך להיות חודרניים וכפייתיים בעיני המתבגר/ת, שכן במקרה כזה הם ירחיקו את השפעת ההורה מהם.
ומה אם בכל זאת הילד גולש למדרון החלקלק?
שתי פעולות אלו (השיחה המקדימה והגדרת הכללים להתנהגות בערב המסיבה) מיועדים למנוע גלישה מסוכנת במדרון החלקלק של ההתנהגות המסוכנת בקרב מתבגרים. אבל גם אם ההורה האפקטיבי נוקט בכל האמצעים הנכונים, עדיין תיתכן גלישה לא זהירה של הילד במורד. בהיותם "שיכורים כרוניים", עלולים גם מתבגרים "טובים" לגלוש במדרון, עקב הקשיים בשיקול הדעת שלהם. לכן חשוב מאוד לא להשקיע רק בפעולת מניעת הגלישה, אלא גם לקחת בחשבון את צרכי הילד שגלש והחליק ונחבל במדרון החלקלק. מתבגר שחווה גלישה כזו נמצא במצב פגיע למדי. שיקול הדעת השגוי שלו נחשף, והוא לא הצליח לשמור על עצמו כראוי. במצב כזה הוא אינו זקוק להטפות מוסר או לענישה, אלא קודם כל לקבלה, הכלה וטיפול מיטיב. רק לאחר שישוב לכוחותיו יהיה נכון לפתוח את האירוע ולהפיק ממנו לקחים.
אפשרות זו מבהירה שהורה למתבגרים חייב להיות נכון לשמש בשני תפקידים ולהיות בשני מקומות בו זמנית: עליו לעמוד איתן לפני המדרון וליצור נוכחות אפקטיבית שלו בראשו של המתבגר, גם למשל בהיותו במסיבה עם חבריו, וכל זאת על מנת לסייע במניעת ההתנהגות הלא רצויה. אך בו זמנית, עליו להיות נכון לאסוף את המתבגר לאחר שנפל ונחבל כתוצאה מהפרת הכללים שנקבעו ביניהם. בנקודה זו עליו להיות מכיל ותומך, תוך שהוא מקבל את המתבגר ששגה בלי להעמיד אותו על טעותו. לשיחה החינוכית, שבה ידון ההורה עם המתבגר בהתנהגות הלא ראויה, יהיה מקום בהמשך.
הורה אשר נכון להיות בשני קצותיו של המדרון החלקלק יכול להביא את השפעתו על המתבגר לרמה מיטבית, עד לרמה של הטמעת ערכי התנהגות נכונים, כמו גם ערכים של הקשבה וכבוד הדדי שהמתבגר יחווה ישירות מהתנהגות ההורה משני צדי המדרון.
נכתב על ידי אלון נוימן, פסיכולוג חינוכי ומטפל משפחתי, מנהל השירות הפסיכולוגי ייעוצי בצפת