"חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות"
(רמב"ם סדר זרעים, הלכות מעשר פרק שני פ"א)
מקור שם החודש ומשמעויותיו: מקור השם בבלי - "סבטו" מלשון "מכה", על שם הרוחות הנושבות בו. יש הטוענים כי שם החודש הוא מלשון "ענף זמורה", המסמל את פריחת האילנות בחודש הזה.
ט"ו בשבט: המקור הקדום שבו מוזכר החג בשמו, מופיע במשנה במסכת ראש השנה כאחד מארבעה ראשי שנה הפותחים מעגל שנתי בלוח העברי. "ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים; באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; באחד בתשרי ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות; באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו". (מסכת ראש השנה פרק א משנה א) וההלכה היא לפי בית בית הלל. חכמים הגיעו למסקנה כי יום ט"ו בשבט הוא בערך היום בו מפסיק העץ לינוק ממי השנה החולפת ומתחיל לשתות ממי השנה החדשה. מכאן נולדה האמונה כי יום זה הוא יום הדין של האילן ובו יקבע גורלו כפי שגורלם של בני אדם נקבע ביום ראש השנה. מועד הפיכתו של ט"ו בשבט לחג אינו ברור. יש שמשערים כי היה זה כבר בתקופת המשנה, ויש המאחרים זאת עד למאה ה-16, שבה נחוג מועד זה על-ידי מקובלי צפת. חכמי הקבלה בצפת הנהיגו סעודה מיוחדת שבה אמרו דברי תורה, שתו ארבע כוסיות יין אדום ולבן ואכלו משלושים סוגים של פירות לטקס הם קראו "סדר ט"ו בשבט". מנהג אכילת פירות היווה ביטוי לזיקה ולקשר של יהודי הגולה לארץ ישראל והתפשט בכל קהילות הגולה. המנהג מופיע גם בספר "חמדת הימים" שהתפרסם במאה ה-17, בו נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט שנדפס גם בספר נפרד, בשם "פרי עץ הדר", שזכה לתפוצה רחבה. בתקופת התחייה הציונית,כאשר עם ישראל החל לשוב לארץ התווספה ליום ט"ו בשבט משמעות לאומית והחג הפך להיות חג הנטיעות, כביטוי לקשר בין עם ישראל לאדמת הארץ. עם הקמת המדינה לקחה על עצמה "קרן קיימת לישראל" את מלאכת ייעור הארץ.
ערכה לט"ו בשבט