התעללות בילדים בישראל

כתב דר' יצחק קדמן

תופעת ההתעללות בילדים היא תופעה קשה הדורשת תשומת-לב והתייחסות של כל הגורמים הקשורים בטיפול בילד.
בין הילדים שנתגלו כקורבנות התעללות יש מספר רב של ילדים בגיל הגן. ילדים רכים עלולים להיות קורבנות "נוחים" לניצול ולהתעללות מצד מבוגרים. בשל גילם הם תלויים יותר במבוגרים סביבם לסיפוק צורכיהם הראשוניים והבסיסיים. תכופות הם אינם מבינים את פשר ההתנהגות הסוטה או האלימה כלפיהם, והם עלולים לקבלה כתופעה טבעית בחיי היום-יום שלהם.
ילדים כאלו זקוקים לעזרה ולטיפול מיידי, אלא שלעתים קרובות הם אינם יודעים מה לעשות וכיצד ואל מי לפנות בבקשת עזרה. לעתים הם פוחדים להגיב או להביע את מצוקתם.
הגננת בגן הילדים היא האישיות החינוכית המלווה את הילד בשנות ילדותו הראשונות, שבהן הוא חשוף ופגיע מאוד. היא קרובה אל הילד ומכירה אותו, על התנהגויותיו ותגובותיו השונות. לכן  מוטלת עליה אחריות רבה. היא חייבת לפעול כדי למנוע, ככל האפשר, פגיעה בילדים ולהפנות לטיפול מקרים של התעללות בהם.
לשם כך עליה לגלות ערנות להתנהגויות ולתגובות חריגות של ילדים, לשינויים קיצוניים בפעילות הילד, במצב - רוחו ובהופעתו, ועליה להבחין בסימנים על גופו וכיו"ב. חשוב שתהיה קשובה לילד ומודעת לתופעת ההתעללות בילדים.
גננת אחראית ומסורה עשויה לסייע רבות במניעת תופעות כגון אלו, בשמירה על בריאות נפשם וגופם של ילדי גנה.
המפקחת על גני- הילדים, בכל אזור ואזור, עומדת בקשר עם הגננות ועם הרשויות המתאימות, אשר מסייעים לה במילוי תפקיד חשוב זה.

מהי התעללות?

התעללות היא פגיעה פיסית, מינית או נפשית מכוונת, הנגרמת כתוצאה ממעשה, מחדל או הזנחה מתמשכת, המתאפיינים בחומרתם או בדפוס קבוע לאורך זמן.
ההתעללות יכולה להיגרם על - ידי אדם זר, אך בדרך כלל היא מתרחשת במסגרת משפחתו של הילד (גם כאשר מדובר במשפחה מאמצת, משפחה אומנת, או מי שהילד נמסר למשמורתו).

מי הם המתעללים בילדים?

בין המתעללים בילדים ניתן למצוא הורים (בשכיחות גבוהה), אחים, ידידי משפחה, שכנים, מכרים, אנשים האחראים על הילד או זרים.

המתעללים מצויים בכל מעמד חברתי וכלכלי, ובכל המגזרים. תופעת ההתעללות בילדים איננה ייחודית או בעלת בולטות במגזר זה או אחר באוכלוסייה. גם בארץ וגם בעולם ידוע, כי שכיחות התופעה כמעט שווה במגזרים שונים באוכלוסייה ואין לה מאפיינים בולטים של מוצא, רמת הכנסה, רמת השכלה, אזור מגורים, דת או עדה.
לפעמים עלולה להיווצר האשליה, כי שכיחות התופעה גבוהה יותר אצל משפחות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. טעות זו נובעת מחשיפתם הגדולה יחסית של משפחות אלה לשירותי רווחה, ומן העובדה שיש בידיהם פחות אמצעים להסתיר את תוצאות ההתעללות מאלה המצויים בידי שכבות מבוססות יותר (כגון: רופא פרטי, איום בתביעה משפטית על הוצאת דיבה, עו"ד צמוד, הופעה מכובדת המסייעת להכחשה וכיו"ב).

מה הם סוגי ההתעללות?

מקובל לסווג את הפגיעות בילדים לארבע קטגוריות
א. פגיעה או התעללות פיסית (ילדים מוכים)
פגיעה חמורה או מתמשכת בילד באמצעות מכשירים או אברי גוף (בעיטות, נשיכות, מכות, טלטול וכדומה). הפגיעה יכולה לגרום לתוצאות כמו: שטפי דם, נפיחויות, פצעים פתוחים, פגיעות פנימיות, כוויות, שברים, נזק מוחי, אובדן הכרה ואף מוות.
הפגיעות השכיחות מופיעות בראש, בגפיים העליונות והתחתונות, בגב או באברי המין.

ב. פגיעה או התעללות מינית
פגיעה בעלת אופי מיני בילד המתבצע תוך שימוש בכוח, כפיה, איום, פיתוי או תוך ניצול סמכותו ומרותו של המבוגר. הפגיעה יכולה לכלול אונס, מעשה סדום, החדרת חפצים לאבר המין, מעשים מגונים, אוננות, חיבוק ליטוף ונישוק בעלי גוון מיני, אקסהיביציוניזם, מציצנות וכן שימוש בילדים לצורכי פורנוגרפיה או זנות.

ג. הזנחה
מחדל או פעולה מתמשכת של הזנחה פסיבית, או פעולה אקטיבית, שנועדה למנוע מהילד הזנה, טיפול רפואי, טיפול מונע, תנאי אקלים סבירים, תנועה חופשית או גירויים סביבתיים.
הזנחה יכולה להסתיים במוות או לגרום לילד תת-תזונה, נזקים גופניים, עיכוב בהתפתחות, פיגור ונזקים נפשיים מידיים וארוכי טווח.

ד. התעללות נפשית או רגשית
הרס שיטתי של יכולת הילד לפתח מסוגלות רגשית או לפעול כשורה, בהקשרים אישיים וחברתיים.
תוצאת התעללות מסוג זה יכולה להתבטא בחרדות, הסתגרות, יכולת מילולית ורגשית מוגבלת והתפתחות לקויה. זוהי ההתעללות הקשה ביותר להגדרה. היא יכולה להיכלל גם תחת ההגדרות של: פציעה נפשית, חסך נפשי, תקיפה רגשית ועוד.
לעיתים קרובות מופיעה התעללות זו כתופעה נלווית לסוגים האחרים של פגיעות בילדים.

מהן ההשלכות של התעללות על הילד?

לפגיעה בילד יש השלכות מידיות והשלכות לטווח ארוך. יש לה מימד גופני ובריאותי, ומימד נפשי ורגשי. לעיתים, קורבנות התעללות הופכים בבגרותם להורים מתעללים. ההתעללות מותירה בקורבנותיה צלקות רגשיות, אשר אם הן לא מטופלות כראוי ובזמן, הן עלולות לפגוע ביחסיהם האינטימיים של אותם קורבנות בבגרותם.
חבלה גופנית בילד, עלולה לפעמים להוביל לפיתוח רגשי אשם קשים אצל הילד, הרואה את עצמו אחראי למעשה. התעללות בילדים עלולה גם להוביל לשימוש לרעה בסמים או אלכוהול, לזנות, ולניסיונות התאבדות.

מה הם הגורמים להתעללות?

התעללות בילדים אינה תוצאה של גורם יחיד. לפעמים מדובר בצרוף של תכונות אישיות של ההורה או האדם המטפל בילד, ולפעמים מדובר בנסיבות משפחתיות, או במשברים על רקע אישי, כלכלי, חברתי או סביבתי. בדרך כלל, הורים או בני משפחה הפוגעים בילדים אינם מוגדרים כחולי נפש או כמי שאינם אחראים למעשיהם. מדובר לרוב באנשים עם אישיות חלשה, שהתנהגותם יכולה להחריף על רקע בעיות ומשברים שונים.
בין המאפיינים של המתעללים ניתן למצוא:
א. אנשים שהיו קורבנות התעללות בילדותם
ב. אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך.
ג. אנשים הרואים את הילד כ"רע", "מושחת", או "בלתי ניתן לשליטה".
ד. אנשים מבודדים חברתית.
ה. אנשים אימפולסיביים ו/ או מהירי חימה, המתקשים להשתלט על רגשותיהם.
ו. אנשים הסבורים שהילד צריך לשרת ולספק את צורכיהם שלהם.
ז. אנשים הסובלים מאישיות חלשה וצורך להפגין כוח ושליטה.
ח. אנשים שאינם יודעים או אינם מסוגלים לדאוג לילדים.

מצבי לחץ ומשבר היכולים להגביר את הסיכון:
א. מתחים במשפחה וביחסים בין ההורים.
ב. פירוד וגירושין
ג. אבטלה ובעיות כלכליות.
ד. הגירה
ה. נכות או מחלה כרונית של הילד.
ו. תכונות אימפולסיביות של הילד.

מדוע הילדים שותקים או אפילו מסתירים את ההתעללות בהם?
א. לפעמים הילדים אוהבים את הוריהם למרות ההתעללות, והם חרדים מתוצאות הגילוי (למשל, הרחקה מן הבית של ההורה או של הילד).
ב. לפעמים הקורבנות מפרשים את ההתעללות, כענישה רגילה או כתופעה מקובלת.
ג. לפעמים הקורבנות חשים עצמם אשמים וראויים להתעללות.
ד. לפעמים הקורבנות מרגישים חסרי ישע ואינם מאמינים באפשרות לשינוי המצב.
ה. לפעמים הם צעירים מדי ואינם מבחינים מה קורה, או אינם יכולים לבטא זאת.
ו. לפעמים הם מבטיחים לשמור על הסוד תחת איום, או פיתוי.
ז. לפעמים הם חשים אשמה, או בושה, על כי לא הפסיקו מוקדם את ההתעללות.
ח. לפעמים הם חוששים מהחרפת ההתעללות, במידה וידווחו עליה.
ט. לפעמים הילדים פשוט לא מכירים סוג אחר של יחסים.
י. ולפעמים הם חוששים שלא יאמינו להם או שיאשימו אותם בהתעללות.

טווח גילי הקורבנות
טווח הגילים של הקורבנות לפגיעות ולהתעללויות לסוגיהן, יכול לנוע בין גיל הינקות (מגיל ‏0 ) ועד גיל הבגרות. הזנחה שכיחה יותר בגילים הצעירים יותר ועד גיל ‏5.
קבוצת הגיל שבה השכיחות הגדולה ביותר של הילדים שנפגעים, היא של ילדים בגילי ‏3 - 10.

איך אפשר לזהות סימנים להתעללות?

קודם כל להקשיב.
ילדים לא אחת מספרים לנו, או לפחות רומזים לנו שמשהו קורה. אם לא מקשיבים אי אפשר לראות או למנוע, ובודאי שלא להבין.
בדרך כלל הילד מתקשה לדבר על ההתעללות באופן ישיר. הוא עשוי להשתמש ברמזים שונים, כמו: "השמרטף הטריד אותי", "אני שונא לבקר בביתו של דודי", "השכן משחק במשחקים מצחיקים", "אני רוצה להישאר בגן" וכיוצא באלה.
הילד מדבר בדרך עקיפה, מפני שהוא נבוך מדי, או שהוא צעיר ואינו יכול לבטא במדויק את שאירע. יתכן גם שהבטיח לא לספר, או שהוא חושש וחרד.
לעיתים משתמש הילד בדרך מוסווית, כמו למשל: "אני מכיר מישהו שיש לו בעיה", או "מה יכול לקרות אם ילדה סיפרה לאמה שמישהו נגע בה, אבל האם לא האמינה לה?". במקרים כאלה יתכן שהילד באמת מספר אודות חבר או אח, אך יתכן שהוא מספר על עצמו. על המבוגר לעודד את הילד בעדינות וברגישות, לספר את הידוע לו על הילד "האחר". קרוב לודאי שלבסוף תצא האמת לאור.

סימנים לא מילוליים

התעללות פיסית מותירה לעיתים קרובות, פגיעות וסימנים נראים לעין. יש להיות ער להופעתם של סימני האזהרה הבאים, העלולים להצביע על התעללות פיסית:

1. חבורות המופיעות בקבוצות, בשלבים שונים של ריפוי, או בצורת החפץ אשר גרם לחבורה (למשל: כף יד, אבזם חגורה, חוטי חשמל וכו').
2. כוויות (שנגרמו למשל מנוזל חם, מסיגריות או ממגהץ לוהט).
3. פגיעות על הפנים ("פנסים" סביב העיניים, לסת שבורה, אף שבור, שפתיים מדממות או נפוחות). 
4. סימני נשיכה (במיוחד אם הם בגודל פיו של מבוגר, או שהם חוזרים ונשנים). 
5. שריטות בלתי מוסברות, או סימני רצועות. 
6. סדקים או שברי עצמות בלתי מוסברים.

יש לזכור עם זאת, כי חלק מהסימנים הללו יכולים גם להיות תוצאה של תאונה או פגיעה מקרית ולא מכוונת. כשהילד איננו נותן הסבר לפגיעה, או שההסבר שניתן לפגיעה לא הגיוני, או כאשר מנסים להסתיר את הפגיעה באמצעות לבוש, או בדרך אחרת - יש בכך סימן אזהרה.
לעיתים לא ניתן לראות סימנים חיצוניים להתעללות (אם משום שאינם קיימים או משום שהם מוסתרים).
ניתן וצריך במקרה זה לשים לב לסימני זיהוי, הבאים לביטוי בהתנהגות הילד, כמו:

• בעיות משמעת רבות.
• תוקפנות ואלימות כלפי אחרים
• אלימות מילולית מוגזמת.
• לבישת ביגוד שאינו הולם (כדי להסתיר פגיעות).
• ניכור, בדידות, עצב והתכנסות עצמית.
• חשש מקשר עם מבוגרים.
• תלונות פסיכוסומטיות.
• דיבורים על התאבדות או ניסיונות אובדניים.

בהם כדי לתת לנו רמז אפשרי ולא קביעה החלטית לגבי התעללות.

סימני זיהוי להתעללות מינית

ברוב המקרים התעללות מינית איננה נעשית תוך הפעלת כוח, ולכן אין היא מותירה סימנים חיצוניים גלויים. הגילוי המילולי מפי הקורבן, במפורש או במרומז, הוא הדרך הבטוחה ביותר לגלות את האירוע.
יש עם זאת מספר סימני זיהוי אפשריים, חלקם פיסיים ורובם התנהגותיים, שיכולים ללמד על קיומה האפשרי של התופעה.

סימנים פיסיים: 

• קשיים בהליכה או בישיבה.
• בגדים קרועים או מוכתמים בדם.
• תלונות על כאב או גירוי באברי המין.
• זיהומים או שטפי דם חוזרים באזורי המין.
• מחלות מין.

סימנים התנהגותיים:

• גילוי עניין מוגזם או ידע רב בנושאים הקשורים למין (בציורים, בעבודות או    בחיבור).
  - שימוש במושגי מין שאינם הולמים את הגיל.
• הצגת התנהגות מינית מוזרה כלפי ילדים אחרים, בעיקר מתוך כעס, תוקפנות או שתלטנות.
• פגיעה מינית בילדים אחרים.
• נסיגה לשלב מוקדם בהתפתחות, כמו מציצת אצבע, הרטבה, דיבור תינוקי ועוד. 
• אוננות באופן כפייתי.
• ניסיונות אובדניים.
• בדידות, ניכור ונתק חברתי.

כיצד להגיב?

תגובת המבוגר חשובה ביותר ועשויה להשפיע על הרגשתו של הילד, בטחונו ונכונותו להיפתח אל המבוגר, לתת בו אמון ולספר על ההתעללות.
חשוב מאוד להקפיד על הדברים הבאים:

• לשוחח עם הילד במקום פרטי וביחידות. 
• לנסות להישאר שקטים ואוהדים. אם הקורבן חש כי דבריו מרגשים אותנו, הוא - עלול להפסיק בדבריו במטרה לגונן עלינו. 
• לא להגיב בבהלה מילולית, או כזו המתבטאת בשפת הגוף.
• להאמין לדבריו של הילד ולומר לו כי הינו דובר אמת.
• לעודד את הילד להמשיך ולספר. נאמר לו למשל: "אני שמח שסיפרת לי על כך, זה אמיץ מאוד מצידך". 
• לומר לילד כי הוא אינו אשם בפגיעה. 
• להבטיח לילד כי נעשה כל שביכולתנו להגן עליו ולתמוך בו. 
• להסביר לילד כי אין לשמור על המידע בסוד. 
• לא להתיימר לחקור או לטפל ללא הסמכה, מומחיות והרשאה כדין. 
• להתייעץ עם אנשי מקצוע מורשים במקרים של ספק ולדווח כנדרש בחוק בכל מקרה של התעללות בילד או חשד להתעללות כזו.

מהי חובת הדיווח - מה אומר החוק?

בסוף שנת ‏1989 התקבל בכנסת החוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע (תיקון ‏26 לחוק העונשין).
להלן עיקרי החוק בתמצית ובשפה פשוטה (אין זה הנוסח המשפטי). 

1. התעללות בילד (ובחסר ישע) היא עבירה נפרדת בספר החוקים זוהי עבירה פלילית חמורה במיוחד כאשר המתעלל הוא הורה, בן משפחה או האחראי על הילד.
2. בין האחראים על הילד, נמנים לא רק הוריו, אלא גם מבוגרים אחרים (בני משפחה ואחרים), שהילד נתון להשפעתם או מרותם.
3. התעללות איננה רק פגיעה פיסית והיא כוללת סוגי פגיעה שונים כולל פגיעה מינית והתעללות נפשית.
4. על ההורה או האחראי על הילד לדאוג לבריאותו, לספק את צרכיו ולמנוע פגיעה והתעללות בו (לא רק התעללות בילד היא עבירה, גם אי מניעת התעללות היא עבירה).
5. על כל אדם מוטלת חובת דיווח לרשויות, בכל מקרה שיש לו חשד סביר שהאחראים על הילד מתעללים בו. 
6. על בני משפחתו של הילד ועל אנשי המקצוע, מוטלת חובה מוחמרת של דיווח.
7. מי שיודע על התעללות בילדים ולא מדווח כנדרש, צפוי לענישה ואפילו למאסר. 
8. קיימת חובת דיווח על מוסדות חינוך, בכל מקרה של התעללות ופגיעה חמורה בילדים, גם במקרה שהפוגע אינו אחראי על הילד (ילד אחר או קבוצת ילדים)
9. ילד שההורה התעלל בו, לא יהיה חייב להעיד נגדו בבית משפט, וניתן יהיה לקבל עדות של חוקר ילדים מיוחד (שאינו שוטר), שיעיד במקום הילד.

חובת הדיווח

• כל חברי סגל המוסד החינוכי חייבים על-פי החוק לדווח על כל מקרה של חשד, גילוי או  אבחנה של התעללות בילד. 
• כאשר קיים חשד כי הילד נפל קרבן לאחד מבני המשפחה, אין ליצור קשר עם ההורים. יש בכך כדי לסכן את הילד. 
• על הגננת לדווח למפקחת ולפנות מיד לפקיד הסעד במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית שבה נמצא הגן או למשטרה. 
• על המחנכים לדווח למנהל המוסד החינוכי או למפקח על כל המקרים שבהם קיים חשד להתעללות. 
• על המנהל להיוועץ בעובד בריאות הנפש, בפסיכולוג או ביועץ של המוסד החינוכי - כדי להחליט אם אכן התרחשה התעללות. על כל המקרים החשודים יש לדווח לפקיד הסעד או למשטרה. 
• דיווח על התעללות בילד אינה הטלת אשמה אלא בקשה לחקירה ולבדיקה. 
• אנשי סגל המוסד החינוכי, הפועלים מתוך כוונה טובה, מוגנים על-ידי החוק נגד מקרים של הגשת תביעה פלילית או אזרחית.
• חובת ההוכחה כי ההתעללות אכן התרחשה אינה מוטלת על המדווחים. זהו תפקידם של פקיד הסעד או של המשטרה; הם יחקרו את המקרים.
• יש לדווח אך ורק לגורמים האחראים על המוסד (הנהלה, פיקוח) ולפקיד הסעד, תוך שמירה על אתיקה מקצועית נאותה. 
• חובת הדיווח אינה פוטרת את צוות המוסד החינוכי מהמשך המעקב, התמיכה והעזרה לילד ולמשפחתו.

דרכי הטיפול

האיתור והדיווח, עם כל חשיבותם, הם רק צעד ראשון, הכרחי, אך לא מספיק לטיפול בילד.
ילדים שנמצא כי אכן היו קורבן לפגיעה ולהתעללות, זקוקים לטיפול והתייחסות.
לפעמים מדובר בטיפול קצר מועד, ולעיתים בטיפול מתמשך. לעיתים יש להתמקד בבעיה ולעיתים להתמקד באישיות. לפעמים הטיפול פרטני ולפעמים הטיפול קבוצתי. לפעמים יש צורך בטיפול כוללני במשפחה כולה, בצד הטיפול הנפרד, החיוני והחשוב בילד הקורבן. יש חשיבות רבה לטיפול, גם בפוגעים עצמם, בנוסף להליכים הפליליים נגדם.

מובן, כי בדרך כלל, בשלב הראשון, יש ליצור הפרדה בין הילד ובין הפוגע. עדיפות ראשונה להפרדה כזו, צריכה להיות הרחקת הפוגע. אך למרבה הצער, לא תמיד הדבר מתאפשר. במקרים אלה, יש צורך להרחיק את הילד ממקור הסכנה. לטווח קצר ניתן להעביר את הילד למרכזי חירום (מקלטים לילדים בסיכון), הפזורים בארץ ומשמשים גם כמוקדי טיפול. לעיתים יש גם צורך בהשמה חוץ ביתית לטווח יותר ארוך, אם במשפחה אומנת, אם בפנימייה ואם במקרים קיצוניים אפילו
במסירה לאימוץ. החלטות כאלה, מתקבלות בוועדת החלטה מקצועית, וכאשר אין הסכמת המשפחה, יש לאשרן בבית המשפט.

להלן דרכי תגובה מומלצות:

• נשוחח עם הילד במקום פרטי וביחידות.
• ננסה להישאר שקטים ואוהדים. אם הקורבן חש כי דבריו מרגשים אותנו, הוא עלול להפסיק את דבריו, במטרה לגונן עלינו.
• נאמין לדבריו של הילד ונאמר לו כי הוא דובר אמת.
• נעודד את הילד להמשיך ולספר. נאמר לו משהו כמו "אני שמח שסיפרת לי על כך; זה אמיץ מאוד מצדך".
• נבטיח לילד כי הוא אינו אשם בפגיעה.
• נבטיח לילד כי נעשה כל שביכולתנו להגן עליו ולתמוך בו.
• נסביר לילד, כי אין לשמור על המידע בסוד, ושכדי לעזור לו עלינו להגיש תלונה.
• נדווח להנהלת המוסד החינוכי ולמפקחת על הגן.