היסטוריה ממלכתי

מורי החטיבה העליונה, המגישים לבחינות הבגרות, מחויבים ללמד את התוכנית כפי שנקבעה על ידי הפיקוח על הוראת היסטוריה, כדי להבטיח את הצלחת תלמידיהם בבחינות הבגרות. 

מה לגבי התלמידים? הילדים מביעים חששות מהבחינות, אי נחת מהמאמץ הנדרש מהם ("אנחנו ילדים ומגיע לנו לבלות עכשיו ולא ללמוד היה שהיה פעם") וישמיעו את הסיסמאות הרגילות – "ממילא שוכחים הכל למחרת הבחינה!"

כאן המקום לנפץ את המיתוס המקובל. מעצם היותנו אנושיים, אנו נדונים לשכוח חלק גדול מהחוויות העוברות עלינו. איננו זוכרים את פרטי הפרטים של ספר נפלא ומרתק שקראנו, איננו יכולים לשחזר באופן מושלם את עלילתו של סרט מדהים בו צפינו, איננו יכולים לחזור ותאר בפרוטרוט את כל העובדות שהעלינו על הכתב בעבודת מחקר מעמיקה עליה עבדנו שבועות, חודשים ואף שנים. ובכל זאת – תהליכי למידה אלה בנו את ידע העולם ואת עולם הערכים שלנו. הם אפשרו לנו להרחיב אופקים, סייעו לנו לגבש עמדות בסוגיות שונות, והקלו עלינו לבחור בתחומים בהם נרצה להמשיך ולהעמיק. 

רוב רובם של התלמידים לא יזכרו, מן הסתם, באיזו שנה פרצה מלחמת האזרחים בארה"ב, היכן נפגש הרצל עם הקיזר הגרמני, או מתי פוצץ מלון המלך דוד. אך הם ידעו שהיה אי שם בהיסטוריה אדם מיוחד בשם הרצל, אשר חלם על מדינה יהודית, וגם התחיל את התהליך שהוביל, בסופו של דבר, להקמתה. 

הם ידעו שהיו כאן מחתרות, שחלקו זו על דרכה של זו, אך אוחדו בסופו של דבר לצה"ל. הם ידעו שהייתה מהפכה צרפתית שהחלה בשפע של כוונות טובות והסתיימה במרחץ דמים וטרור. הם ישאלו את עצמם את השאלות הערכיות המשמעותיות – למה העם היהודי עדיין כאן בעוד עמים רבים כל כך לא שרדו את תהפוכות ההיסטוריה? למה הייתה זו דווקא ישראל שניצחה במלחמת העצמאות, למרות תנאי הפתיחה הקשים שלה? למה שאלת קליטת העלייה בשנות החמישים היא עדיין שאלה רגישה כל כך? למה הצליחה אידיאולוגיה גזענית, חסרת היגיון, לסחוף אחריה רבים כל כך מבני העם הגרמני? הם יזכרו את שיעורי ההיסטוריה שלהם כחוויה מעניינת של גילוי עולם והתלבטות משותפת, עם מורה המקים.ה לתחייה את האירועים ומקנה להם משמעות. או כהתנסות משעממת של הכתבת פרטי מידע, אין סופיים, המותקים זה מזה ומעולמם. 

היכולת לבנות שיעורים מרתקים היא בידנו. המורים הטובים הם מתווכים טובים. מורים אלה יודעים להתאים את המידע לתלמידיהם, להדגיש את החשוב לבניית זהותם ועולם הידע שלהם, לתבל את הדברים בהמחשות מרתקות, ולהקנות להם חווית למידה ממשית. בחינת בגרות אינה חזות הכל. היא דרך אחת לסכם את ההוראה והלמידה. אך אין להתעלם מכך שלסיכום זה נלווה הרושם הכללי שייחרט בליבם של התלמידים – חוויה מעשירה או חוויה מצמיתה. 

האם במהלך השיעורים 'גילינו עולם'? האם למדנו לשאול שאלות ולגלות נקודות מבט חדשות? האם התרגשנו ממידע חדש? ניתן וחשוב לשלב בין שני הדברים – בחינת הבגרות והלמידה המשמעותית, ורבים רבים המורים המשכילים להקנות לתלמידינו חוויית למידה מעשירה, גם כאשר בסוף הדרך מצויה הבחינה המסכמת – בחינת הבגרות. תודה למורים הרבים הללו, ובהצלחה לכם ולתלמידיכם.

מנהלת תחום דעת (מפמ"ר) היסטוריה בחינוך הממלכתי