הקמת מערכת החינוך הלאומית
מערכת החינוך הלאומית הוקמה סמוך לגמר מלחמת העולם הראשונה וניתן לחלקה לשתי תקופות עיקריות: התקופה הראשונה - המנדט הבריטי ועד שהוקם במרץ 1949 משרד החינוך והתרבות של מדינת ישראל, והתקופה השנייה - שאחרי הקמת המשרד ועד היום.
במהלך השנים עברה מערכת החינוך הרבה מאוד שינויים מבניים, ארגוניים, חוקיים, תוכניים וכדומה, אף שרבים מיסודותיה שהונחו בתקופה שלפני המדינה ממשיכים להיות תקפים גם היום. בדיקת מרבית הנושאים, המהווים את "חיי החינוך" של מדינת ישראל, מצביעה על "שרשים" קודמים, אם בתקופת מערכת החינוך הלאומית של היישוב ואם בשנות הראשית של המדינה. הבנתם המלאה נעזרת על ידי ידיעת תולדותיהם.
ה"פרקים בתולדות החינוך בישראל" מכוונים לעובדי הוראה ולמעוניינים אחרים המבקשים לעקוב אחר המתרחש בתחום החינוך בישראל מתוך התייחסות היסטורית. הם אינם תיאור שיטתי, כרונולוגי של תולדות החינוך בישראל אלא תיאור של נושאים שונים בתחום מבנה החינוך, ארגון החינוך, חוקי החינוך, תכני הלימוד; דיונים בנושאים אלה שנערכו בגופי משרד החינוך והתרבות, בכינוסי מורים, בעיתונות הפדגוגית וכדומה; קורותיהם של מוסדות חינוך ושל אישי חינוך מרכזיים ועוד. הם ינסו להצביע על התפתחויות ועל דילמות ובמידת הצורך ילוו במקורות ביבליוגרפיים להשלמת התמונה.
חינוך ציוני בבית הספר העברי החדש
"אילו היה מורה, בארבעים שנותיו הראשונות של בית הספר החדש בארץ, מעלה על דל שפתיו את הצירוף "חינוך ציוני", היה נידון כמשמיע פרדוכס והיה זוכה לייחס של תימהון מכל עבר. גם המלה "ציונות" עצמה הייתה זרה לבני הארץ. היה ברור כי כל הנמצא בארץ בימי העלייה הראשונה, השנייה וראשית העלייה השלישית, הוא ציוני, אחרת - איך הגיע לכאן? ומה הוא עושה כאן? וכיוון שהוא ציוני, הרי שכל ביתו ובית ספרו הם ציונים". כך סיכם את המצב שהיה קיים אז ד"ר ברוך בן-יהודה, במאמרו "לתולדות החינוך בארץ-ישראל" בספר החינוך בישראל, שפורסם בתשל"ג, בשנת הכ"ה למדינת ישראל. ברם, בשנות העשרים חל שינוי בתפיסה זו בשל שני גורמים: עם גלי העלייה השלישית הגיע לארץ גם "ערב רב" של בעלי דעה עוינת לציונות; ושנית, אידיאל תחיית הלשון, עליו נאבק המורה העברי הגיע לסיומו, ועמו הגיע לסיומו והתרוקן בית הספר מאידיאל של תחייה: הכל דיברו עברית והיא הייתה שפת הלימודים היחידה בבתי הספר. המורה העברי, שנהג לשוחח בעבר עם תלמידיו על אידיאלים, חיפש עתה אידיאל חדש, ומצא אותו בנושא הציונות.
בית הספר העברי החדש שם דגש על ציונות בלימודי כל המקצועות: תנ"ך, היסטוריה עברית, מולדת, ספרות ולימודי החגים (בעיקר חג החנוכה). כל אלה הניחו בבתי הספר תשתית ציונית רחבה, שגובשה באופן ספונטני וטבעי ללא תכנית עבודה מכוונת ומאורגנת מראש וללא תכנית לימודים או אמצעי פדגוגי, שעליו ניתן היה לבנות תכנית כזו. הנושא הראשון, שהוכנס כנושא "ציוני", היה הקרן הקיימת לישראל. הוגה הרעיון היה שלמה שילר, מנהל הגימנסיה העברית בירושלים שסבר כי "אם נכניס את העבודה לקרן הקיימת לישראל לתוך בית הספר, וייחד עמה, את האידיאלים המטופלים על אדמתה, אזי יקבל בית ספרנו את צורתו הלאומית". ואכן, בתרפ"ז, כאשר הוקמה תנועת המורים למען הקרן הקיימת לישראל, נמסר לידה תפקיד החינוך הציוני המכוון.
המטרה, כפי שנקבעה הייתה: חינוך ציוני לילדי בתי הספר.
אמצעי ההמחשה היו: טיפול בפעולותיה של הקרן הקיימת, "הקרן העממית, הגואלת את אדמת האבות, דונם אחר דונם, שעל אחר שעל, בפרוטותיו של העם היהודי כולו".
הסיסמה הייתה: לא בית הספר למען הקרן הקיימת אלא הקרן הקיימת לישראל למען בית הספר. אנשי מחלקת החינוך וראשי רשת החינוך, ובכללם: ד"ר ברוך בן-יהודה, בן-ציון דינבורג (אחר כך: דינור), אליעזר ריגר, אברהם ארנון, יעקב הלפרן (אחר כך: ניב) ואחרים, היו שותפים גם בפעולות תנועת המורים, וראו בה את שלוחם המעשית כמובילי החינוך הציוני במוסדות החינוך.
דילמות חינוכיות
מתחילת טיפולו של בית הספר העברי בנושא הציונות עמדו המחנכים בפני דילמות רבות, שהיוו עילה לוויכוחים, לעתים - סוערים, והעלו את הצורך לבחון מדי פעם את תכניות העבודה הציונית במוסדות החינוך ואת ארגונה. מתוך דילמות אלה נמיין את הבולטות:
- מה הם התכנים הנכללים במושג לימודי "ציונות" ומה בין לימודים אלה לבין לימודי מקצועות אחרים כגון ספרות, לשון, תנ"ך ואזרחות? האם הם כוללים גם "יהדות" ותודעה יהודית;
- האם ה"ציונות" הוא "מקצוע" כשאר המקצועות הנלמדים בבית הספר, שיש לשלבו בתוך מערכת השיעורים או שתכניו שלובים כחלק מלווה של מקצועות הקרובים האחרים? ממתי יש להתחיל לעסוק בתכנים אלו: בגן הילדים, בבית הספר היסודי או בכיתות הגבוהות של בית הספר העל יסודי; האם הם מהווים חומר לימודי גם במוסדות ההכשרה להוראה ומה משמעותם במוסדות אחרים כגון: מכללות ואוניברסיטאות;
- מי הוא הסוכן ללימודי הציונות: הבית או בית הספר או סוכנויות חיצוניות, המשמשות מעין "ספקי שירותים", ומכאן: האם זהו תפקידו של המורה, המחנך, או המדריך, או "מומחה" מבחוץ";
- האם תוכניות הלימודים והתכניות החינוכיות צריכות להתפרס על פני כל שנות הלימוד של התלמיד במוסדות החינוך או להתמקד סביב ימים מיוחדים וארועים כגון: עשור למדינה, שמונים להתיישבות, מאה שנים לקונגרס הציוני או לימוד "שואה וגבורה" - בין פסח ליום ירושלים;
- האם על השלטונות המרכזיים לדאוג להכנת התכניות הלימודיות והחינוכיות בנושא הציונות או שיש להשאירן ליוזמה ולאחריות של המורים ובית הספר, ובאילו אמצעים יש לנקוט ביחס למורים ולמוסדות שאינם מטפלים כראוי בנושא;
- האם לימודי הציונות הם בגדר לימודים אינפורמטיביים, שניתן לעמוד על הקנייתם באמצעות כלי המדידה המקובלים בלימודי המקצועות האחרים כגון בחינות, או שמטרתם להקנות אוריינטציה ציונית, שמדידתה קשה אך היא באה לביטוי במילוי חובות ציוניות, כגון: חיים בארץ-ישראל;
- היש להתייחס לציונות כאחד הערכים האחרים שבית הספר אמור להקנותם (כגון: מילוי חובות, נאמנות, כיבוד חוק, צדק) ואם כן - באילו מתודות יש לנקוט על מנת לעשות זאת; האם ציונות היא בגדר חינוך פוליטי המוכנס לבית הספר, ואם כן - כיצד יתייחס המורה וכיצד יתייחסו התלמידים לעמדות פוליטיות שונות, העומדות לעתים, בסתירה אחת לרעותה?
- האם לאחר הקמת המדינה יש צורך בחינוך ציוני לילדים החיים בישראל; ואם כן - מה היחס בין תכנים הנוגעים לציונות לבין אלה הנוגעים למדינה; האם הכרת המעשה חברתי, תרבותי, פוליטי, בישראל הוא מרכיב בידיעה ובתודעה הציונית; והאם העיסוק בחינוך ציוני במדינת ישראל כולל גם הכרת העולם היהודי בגולה ואת מערכת היחסים שבין מדינת ישראל לבין יהודי הגולה, מה משמעות "הנאמנות הכפולה, של יהדות הגולה;
- ממתי ועד מתי "מונים" את הציונות: החל באבות האומה (אברהם), בעליות בודדים במרוצת הדורות, בראשוני ההוגים הציוניים במאה ה- 19, בקונגרס הראשון; בכמיהה לציון ובתפילה אליה או בעלייה ובהתיישבות ממש; מה מקומם של "תולדות הדורות האחרונים" הנלמדים בכיתות הגבוהות של בית הספר העל יסודי;
- האם בית הספר יכול לחנך לציונות בחברה שערכיה משתנים והולכים: העדפת צרכים אינדיווידואליים וחומרניים על פני התרומה לציבור ולכלל, תביעה לדמוקרטיזציה ושוויון בין האוכלוסיות המגוונות הדרות במדינה, שלא כולן הן יהודיות;
- המטרה העיקרית של הציונות היא העלייה והחיים בארץ-ישראל, כיצד אם כן יש להתייחס לתופעות המנוגדות למושג ה"ציונות" כגון יהודים הגרים בחוץ לארץ ואינם עולים לארץ, או כיצד יש להתייחס ליורדים מן הארץ ולבני יורדים השבים לארץ;
מה בין ציונות לאזרחות?
בראשית שנות השלושים פרץ ויכוח בחוגי המחנכים בשאלה: מה יהיה שמו ומה יהיו תכניו של המקצוע החדש שיש להכניסו לבית הספר: האם ייקרא "ציונות" , תחום המתאר את התהליך המתהווה במציאות הארץ-ישראלית או "אזרחות" - מקצוע הבא לקדש את ההווה ואת המשטר הקיימים. בכינוס מורים שנערך בחנוכה תרצ"ד, דצמבר 1933 התווכחו בעניין זה שניים: דוד לוין, מנהל בית המדרש למורים על שם "לוינסקי" בתל-אביב ומראשי הסתדרות המורים, שייצג את עמדת "הציונות" ומולו מנחם אושיסקין, ראש הקרן הקיימת לישראל, ומי שיזם את הקמת הסתדרות המורים ואת תנועת המורים למען הקרן הקיימת לישראל, שטען לזכות ה"אזרחיות". טעמיהם של השניים מובאים להלן:
טען ד"ר דוד לוין: יפה כיוונו ויפה דנו אלה, אשר הסירו את כל הצעיפים וקראו לילד בשמו הראוי לו, פשוט בשמו הנכון: לימוד הציונות. ואמנם זהו השם הנכון. ראשית, משום ש"אזרחות" זהו תרגום יותר מדי מדויק, בחינת תרגום פסוק כצורתו, שאיזה טעם לוואי של המקור הזר, של מלאכותיות, נספח אליו לפגמו. אין אנו טועמים בביטוי "אזרחות מדינית" אותו טעם ואותה כוונה שיש לו לביטוי הגרמני "שטאאטסבירגערקונדע". ושנית, הרי זה פשוט מזויף. אנו אי אפשר שיהיה לנו ואין לנו לימוד של אזרחות. אין אזרחות בלי מדינה. ואנו, הרי עדיין אין לנו מדינה! אל נעקם את הכתובים ואת המושגים. ניקח את הדברים כפשוטם. אנו שואפים ורוצים לייצור מדינה... אנו שואפים להפוך, לעקור ולשדד את כל סדרי המערכה שלנו. האם זהו תכנה הרגיל של מידת האזרחות הרגילה? ואם זוהי התביעה, שבה אנו יכולים לגשת אל כל אזרח רגיל, אם גם נאמן? האזרח והציוני - אלה הם שני טיפוסים פסיכיים שונים ורחוקים מאוד זה מזה, אם גם לא נאמר מתנגדים זה לזה. האזרח הוא בן ההווה, המושרש בקרקע של ההווה ועומד עליו הכן. כל שאיפתו היא בעיקר לקיים את ההווה, לפעמים גם לשפרו ולשכללו, אבל תמיד הוא רואה בהווה את נקודת המשען ונקודת האחיזה. מה שאין כן הציוני, הציוני האמיתי, הציוני למופת, הציוני כפי שהוא צריך להיות. זהו טיפוס של לוחם, של מהפכן, שאינו מקבל מרותו של ההווה ואינו רוצה כלל וכלל בקיומו. להפך, שואף הוא אל העתיד שיעשה פלסתר את ההווה הפגום והמפוגל... יפה עשו, אפוא, המחברים ששינו שם זה: לא אזרחות, כי אם ציונות.
מנחם אושיסקין טען כי... המרצה (ד"ר דוד לוין) רוצה לפסול את הטרמינולוגיה "אזרחות" ולהכניס במקומה דווקא ציונות. הטעם העיקרי שלו, כי אזרחות קיימת רק בשעה שיש מדינה על תלה. אני רואה בזה השקפה מסוכנת. על המורה להחדיר את הרעיון בלב חניכיו, כי יש לנו כבר מדינה, בהכרה הפנימית שלנו. הצ'כים שישבו בארצם, בזמן שהיא הייתה שייכת למדינה האוסטרית או הליטאים מזמן שליטא נמנתה על האימפריה הרוסית - הייתה להם תמיד ההכרה הפנימית, שהם אזרחים במאה אחוז, לא של אוסטריה או רוסיה, כי אם של ארצם הם. ואותה הכרה צריכה להיות כאן בארץ. ההכרה התמידית שארץ-ישראל שלנו היא ולנו תהייה, אותה הכרה הייתה תמיד לאבותינו בכל ימי הגלות הארוכים, אפילו בתפוצותיהם. לדוגמה תשמש תפילת "טל" ו"גשם", שהתפללו תמיד לשלום ארץ רחוקה, אם גם לא נמצא בה אף איכר יהודי אחד, מפני שהייתה ההכרה כי הארץ נשארה תמיד עברית, אם גם לא היו בה יהודים, ואילו ארצות הגולה גם עם יהודים אינן של האומה היהודית.
זהו הצד החיובי, שאני מוצא במושג "אזרחות". אולם במושג ציונות אני רואה צד שלילי. השאלה היא: מאימתי אנחנו מתחילים מונים את ימי הציונות? מתקופת בית שני או מלפני חמישים שנה? בשבילי ברור דבר אחד: הקשר של עם ישראל עם ארץ-ישראל קיים היה תמיד בכל התקופות ובכל השכבות של העם; אולם "הציונות" יש לה מתנגדים רבים בקרב היהודים. עצם הצורך ביצירת הסתדרות ציונית מראה, שהעם העברי עוד איננו ציוני. ההסתדרות של "שומרי שבת" - הצורך לייצור אותה בא במקום שיש חילול שבת. הוא הדין עם התנועה הציונית. ואני הייתי רוצה לחנך את ילדי ישראל כבנים לאומה העברית בכללה על כל תולדותיה ותקופותיה, ולשם כך עלינו להשתמש בטרמינולוגיה של אלפיים שנה.
ועוד: מה צריך להיות מרכז הכובד בחינוך שכולנו רוצים בו? עברנו הגדול או ההיסטוריה של חמישים השנים האחרונות? תקופה זו מהווה רק קטע קטן בתולדותינו. המומנטים שבחיינו דלי ערך הם לעומת עברנו המזהיר. ניקח את המומנטים הנשגבים ביותר בתקופתנו האחרונה: טרומפלדור וגיבורי תל-חי - כיצד נוכל להשוותם אל תקופת המכבים או המרד של בר-כוכבא? או מעשי הגבורה של חלוצינו - מה קטנים הם לעומת העולים הראשונים מלפני מאות שנים, שנסעו באניית מפרש קטנה, סבלו מטלטולי הדרך וממחלות שונות ובאו לדור בערים שוממות ובמקומות נידחים, וקיבלו עליהם באהבה את כל ההרפתקאות האלה למען יישוב הארץ. חושבני שמעשים כאלה מן העבר יש בהם יותר כדי להלהיב את נפש הילדים מאשר המומנטים מתקופתנו האחרונה. מה מדבר יותר אל לב הילדים: האגדה "רחל מבכה את בניה" או "מדינת היהודים" של הרצל? אודה, כי לי, לחיי הנפש שלי, נתנה האגדה הראשונה יותר מן הספר האחרון.
הכרעת המורים בכינוס הנ"ל הייתה שיש להכניס למערכת הלימודים מקצוע ושמו: ציונות.
נכתב ע"י
ד"ר יוסף יונאי