ראשיתו של החינוך העל יסודי
החינוך התיכון בארץ ישראל החל עם "הגימנסיה העברית ביפו" (כיום "הגימנסיה העברית הרצליה" בתל-אביב), שהוקמה בשנת תר"ס - 1906. גימנסיה זו היתה הגימנסיה העברית הראשונה בארץ ובעולם. בפרוגרמה שקבעה את תכניתה נאמר כי המוסד יקנה "יחד עם חינוך עברי-לאומי, השכלה בינונית קומרציאלית ויכינם (את התלמידים) אל האוניברסיטה או אל הפולי טכניקום ". הלימודים יערכו בשני
חוגים: "חוג קומרציאלי" המקנה השכלה בינונית, המסתיימת במחלקה החמישית (כיתה ט') ו"חוג גימנסיאלי עליון" הכולל את המחלקות העליונות של הגימנסיה, שתפקידן להכין את התלמידים לתעודת בגרות. "במדרגתה העליונה תתאים הגימנסיה לזו של הגימנסיות הרפורמיות החדישות, שבארבע שנות הלימוד
האחרונות (מן החמישית עד השמינית) יתחלק הלימוד למגמה ריאלית ולמגמה ליטררית". על יסוד ההתקדמות של הגימנסיה וההישגים של התלמידים הוכרה הגימנסיה רשמית על-ידי הממשלה התורכית כבית ספר תיכון בעל זכויות מלאות.
בתרס"ח - 1908 הוקמה בארץ ישראל הגימנסיה העברית בירושלים (כיום: ה"גימנסיה העברית רחביה" בירושלים) על פי תכנית דומה לזו של הגימנסיה העברית ביפו, ובשנת תרע"ד-1914 החל לפעול "בית הספר הריאלי העברי" בחיפה. גם במוסדות אלה כוונו הלימודים במחלקות העליונות להכנת התלמידים לבחינות
הבגרות.
מראשית הקמתם של בתי הספר התיכוניים בארץ-ישראל (שנקראו מאוחר יותר בשם: בתי ספר על-יסודיים) היו הלימודים בהם כרוכים בתעודות גמר (שנקראו מאוחר יותר בשם: תעודות בגרות). תעודות הגמר ניתנו לאלה שעמדו בהצלחה בבחינות הגמר (בחינות בגרות), שנערכו בגמר תקופת הלימודים. בשל קשר זה, לכל
מקצוע שנלמד - חובר שאלון בחינה; כל שינוי בתוכן הלימודים של מקצוע מסוים היה כרוך בשינוי השאלונים; כל החלטה על שינוי מתכונת בחינה חייב שינויים בחומר הלימודים שעליו נבחנו התלמידים.
הקו המרכזי היה: לימוד תכנים, שיאפשרו לבעל תעודת הבגרות להיכנס ללימודים גבוהים ללא בחינות כניסה. גם מאוחר יותר, כאשר התרחבו האוכלוסיות שנכנסו לבתי הספר העל-יסודיים לא נשתנה קו מרכזי זה: שמירה על הקשר שבין תכני הלימוד במקצוע ובכיתה לבין דרכי ההערכה של המורים את
התלמיד בדבר ידיעותיו במקצוע וכן התעודה הניתנת לתלמיד בגין הערכה זו. הוא הדין בדבר הערכת שלטונות החינוך את בית הספר כנגזרת מהצלחתו להביא את תלמידיו להצלחה בבחינות ולקבלת תעודות בגרות.
תכני הלימוד בבתי הספר העל-יסודיים גובשו תחילה על-ידי מורי המקצועות שבבתי הספר ורק מאוחר יותר קובצו אלה למסגרת מרכזית שכונתה: הצעת תכנית לימודים; מתכונת הבחינות נוצרה אף היא כך: תחילה בחן כל בית ספר את תלמידיו כהבנתו, ורק מאוחר יותר נוצרו, בהידברות בין אנשי מחלקת החינוך,
האוניברסיטה העברית בירושלים ומנהלי בתי הספר מתכונות בחינה מוסכמות ומשותפות.
מתכונת ראשונה של בחינות הגמר
באייר תרצ"ג, זימן הד"ר יוסף לוריא, מ"מ מנהל מחלקת החינוך אישי-חינוךשונים בכדי לדון בשאלת "הערבוביה השוררת בבחינות הגמר של בתי ספרנו התיכוניים, הדורשת פתרון. מחלקת החינוך של כנסת ישראל, המקבלת עליה את האחריות על תעודות הגמר, החליטה לגשת עוד בשנה זו לסידור חדש בבחינות, כדי להביאן לידי גובה אחד בכל בתי ספרנו וכדי להגביר את הפיקוח עליהן". בסדרת פגישות נדונו עניינים שונים, כגון: השתתפות מחלקת החינוך בבחינות הגמר; הבחינה בכתב; הבחינות בעל-פה וזמן הבחינה. לאחר משא ומתן אושרה רשימת המקצועות, שבהם ייבחנו תלמידי בתי הספר התיכוניים, בשתי המגמות הקיימות: המגמה הספרותית, המגמה הריאלית
המגמה הספרותית
- תנ"ך
- תנ"ך בצירוף שאלות בדקדוק
- אנגלית
- ספרות בבתי הספר הכלליים ותלמיד בבתי הספר של "המזרחי"
- דברי הימים
- מתמטיקה על-פי תכנית מצומצמת
- מקצוע לפחי בחירת התלמיד
המגמה הריאלית
- חיבור
- תנ"ך
- אנגלית
- מתמטיקה
- פיסיקה
- דברי הימים בתקופה החדשה או תלמוד בבתי הספר של "המזרחי"
- מקצוע לפי בחירת התלמיד
נכתב ע"י
ד"ר יוסף יונאי