לאנשי החינוך היקרים מאוד, ברכות וה' עמכם.
בכל הטקסים הנערכים לציון יום השואה והגבורה מדליקים שישה נרות לזכר ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה. בטקס הממלכתי ביד ושם בירושלים בערב יום השואה מדליקים שש משואות.
המנהג ברור... אך מקומם. נר אחד מייצג מיליון?! נר אחד לכל מיליון יהודים שנספו בשואה? לא מתאים – לפחות - להדליק נר אחד לכל יהודי? מישהו מאתנו יכול לדמיין איך זה היה נראה? איפה היו מדליקים זאת? לאיזה חבל ארץ היינו מגיעים?
אולי יש מקום לכנס שישה מיליון יהודים (כמעט כל היהודים החיים כיום במדינת ישראל), להסתכל לכולם בעיניים, אחד אחד, ואז לנסות להפנים את המספר הבלתי נתפס הזה: שישה מיליון.
אולי כדאי לדלות מהאתר ביד ושם את שמות כל הילדים הכתובים שם (מפעל "אות ועד" שכינס את שמות כל מי שחי וידע להנציח את קרוביו ב"יד ושם"), לקרוא אותם בשמותיהם, ולהוסיף תיאור קצר.
מיליון וחצי ילדים.
כן. אנחנו כנראה לא מסוגלים להפנים באמת את גודל האבדה, את עוצמת האסון, את עומק ההשפלה. לא רק שקשה לעכל, לדמיין ולראות את עצמנו כאילו היינו שם. גם למי שהיה שם, לא פשוט לו ... לעיתים הכול נעשה בזריזות, בלי יכולת להבין היכן אתה נמצא.
עליזה ברוך, שגורשה באפריל 1943 בטרנספורט השני שנשלח מסלוניקי לאושוויץ, סיפרה על הגעתה למחנה: "לא עבר זמן רב וכבר נכנסנו בשערי אושוויץ. מיד בהיכנסי לשטח המחנה הבחנתי בעשרות אנשים לבושים בבגדים מפוספסים, כמו אלה שראיתי ברמפה. הבחנתי שכולם גזוזי שיער, כמעט קרחים. לתומי חשבתי שזהו בית חולים לחולי נפש, ושאנחנו הבנות הובאנו לכאן כאחיות האמורות לטפל במשוגעים אלו. לרגע לא תיארתי לעצמי שתוך זמן קצר איראה כמוהם". כן, הכול לא ברור, קשה לעיכול, לא נתפס.
צריך לנסות ללכת בכיוון נוסף, וכך נוהגים מוסדות חינוך רבים. לבקש מהתלמידים היוצאים למשלחת לפולין ומהתלמידים היוצאים למסע בארץ - מסע "משואה לתקומה", מכל אחד ואחת, להביא עמו למסע דמות אחת מהשואה, קרוב משפחה, או דמות ש"אימץ" (מספר שקרא, ממפעל "אות ועד" וכדו') והדמות תלווה אותו כאח, אחות או משפחה לאורך המסע. את לימוד אישיותו וסיפור חייו של יהודי אחד, שנטבח ונשרף בשואה - אולי ניתן לנסות להבין.
בכיוון זה הלכנו השנה, וכנראה ננסה להתמיד בכך גם בשנים הבאות. 356 מוסדות חינוך ביקשו להצטרף למפעל החינוכי, האנושי והמשמעותי של הדלקת נר לזכרו של מישהו אחד, שניספה בשואה ואין מי שיזכיר אותו, יחשוב עליו ויעלה את זכרו. יחד עם תשעים ושתיים אלף משפחות של תלמידי החמ"ד, נדליק נר לזכרו של מי שלא הכרנו עד כה, ומיום השואה והגבורה הזה, הוא יהיה חלק מהמשפחה (אולי כדאי למחוק). נזכיר את שמו, את גילו, את מצבו המשפחתי, וננסה לחשוב על מי שנכיר בדמיוננו. משמעות הזיכרון היא בהנכחת העבר בתוך המציאות שלנו.
כחלק מהחבורה כולה, נציע לנסות ללמוד מעט את דמותו של נער אחד. ניקח עמנו את דמותו של משה פלניקר הי"ד. גילו הצעיר ואורח חייו יוצרים מכנה משותף לכולנו. היומנים שנותרו והדברים הנפלאים המספרים על מצוקה, חלומות, קשר לעם ולארץ ישראל ואמונה גדולה. יומנים אלו יכולים לשמש עבורנו מקור של זיכרון לשואה ולגבורה, זיכרון היוצר מחויבות לעולם הפנימי שלנו ומוביל להזדהות עם עולם ערכים מוצק.
דברים מתוך יומנו של משה פלינקר הי"ד:
"ביום חמישי שעבר הדלקנו הפעם האחרונה בחנוכה זו הנרות.
זכינו להדליק שלושתנו, אבי, אחי הקטן ואני את שמונת הנרות, אף על פי שקשה מאוד להשיג נרות התאמצנו, ויכולנו לקנותם ביוקר.
בשירי את הבית האחרון של מעוז צור דמעתי מאוד על הקבלת הדברים לצרותינו היום.
כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה.
נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה.
גרמניה".
"בין הערביים. זמן מנחה. הנני יושב ליד החלון, מתכונן לתפילת מנחה. מביט אני לשמים, והנה הכל אדום. כל האופק אדום. השמים מכוסים מראה דם. נפחד אני ממראה זה. מהרהר אני במוחי, מאין באו עננים אלו. ענני הדם, מאין אתם? אבל פתאום הכל בהיר, הכל מובן, הכל פשוט.
האינך יודע? מימי הדם. הימים שנהיו על ידי מיליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם. הננו אנחנו, ענני הדם, מימי הדם באנו. הננו לך לאות שלום. העוד זוכר אתה, משה? הננו להזכיר לך את עמך. הננו שליחים ממנו להעיד על צרותיו. עוד מעט ועלינו לפני אלוקים, אלוקי ישראל".
"מחכה אני לישועת אלוקינו עליו אני סומך ועל ישועתו מחכה כל היום וכל הימים, וכמה שמתרבות הצרות, כה מתרבה בליבי האמונה שהישועה הולכת ומתקרבת".
וכך כותב הנער משה על הארץ שלנו, ארץ ישראל:
"בכל פעם בחושבי בה, אני מתמלא כיליון נפש אליה, ונפשי עורגת אל ארצי אשר כה אהבתי ואוהב אני עוד עכשיו... אני רואה אותה לנגד עיני. רואה אני את קו החוף. רואה אני את תל אביב, את יפו ואת חיפה. ובתוך הארץ רואה אני את ירושלים, וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא. ועוד רואה אני את הירדן, מהלבנון עד ים המלח, רואה אני אותו זורם וגם הארץ מעבר לירדן רואה אני. כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה. אם עוד יתנני הקדוש ברוך הוא לעמוד וללכת בה".
"...ונראה לי שכל השקפה שיש לי ושכתבתי למעלה היא השקפה דתית, כי אם לא הייתה לי הדת באמת לא יכולתי לבוא לידי פתרון, אף הקטן שבקטנים, מכל השאלות שקיפצו עלי".
"אין לך דבר יותר יפה בעולם מאשר להאמין. האמונה הקדושה, שלעומתה כל המציאות החיצונית נעשית לאפס. האמונה שממנה אנחנו שואבים את כל הכוחות. אשר אליה שבים כל כוחותינו כדי לשאוב אמונה חדשה. האמונה, אשר כל ניצחון מחזקה פי עשרה, והתבוסה אין בידה אלא לעשותה מוצקה יותר ושורשית יותר.
יהודי בלכתך. יהודי בעמידתך.
יהודי במחשבותיך. יהודי במעשיך.
יהודי בצרותיך. יהודי בשמחותיך.
יהודי בחייך. יהודי במיתתך.
יהודי בשמים. יהודי בארץ.
יהודי נולדת. יהודי תמות".
נתפלל כולנו להיות ראויים להמשיך את הצוואה של משה פלינקר הי"ד.
אשרינו שזכינו לחיות בארץ ישראל עליה חלם משה, נשתדל להיות כולנו יהודים אמיתיים בחיינו כאן בארץ הקודש.
מנהיגי חינוך יקרים, "עשרת ימי התשועה", שאנו עומדים על סיפם נוגעים בכולנו. נגיעה פנימית, בנימי הנפש. המפגשים עם ניצולי שואה, כשיש לנו עוד את הזכות לראות, לגעת ו"לא להאמין" למשמע אוזנינו, הסמיכות הבלתי נתפסת להקמת מדינת ישראל ועוד, מעלים את כולנו בקודש. מורים ותלמידים, עולים חדשים וותיקים - עם ישראל הוא פשוט לגמרי, איש אחד בלב אחד.
ניצולי השואה שזכו להקים את מדינת ישראל ולראות בתקומתה, הם העדות המיוחדת לנצח ישראל.
הבלוג נכתב על ידי הרב אברהם ליפשיץ, ראש מינהל החינוך הדתי (חמ"ד)