כמה פעמים שמענו את המשפט "כשאהיה בן 18 אעשה מה שאני רוצה", "אתם לא מחליטים עלי!" ועד כהנה וכהנה ביטויים. כולנו רוצים עצמאות, רוצים חופש להחליט ולעשות כאוות נפשנו.
כהורים, אנו עושים כל שביכולתנו למנוע מילדינו חוויות מתסכלות. אנו מנסים למנוע מהם כישלונות, ולא פעם מונעים מהם גם לשאת בתוצאות הכישלון. הסיבות מובנות. הרצון לגונן, לשמור, לתת תחושה של הצלחה ועוד, אך התנהגות זו מעלה שאלות לגבי משמעות היכולת של ילדינו להגיע לעצמאות ולהתמודד עמה בצורה המותאמת למציאות.
דברים אילו באים לידי ביטוי באופן עמוק עוד יותר כאשר מדובר בילד המתמודד הפרעות קשב וריכוז, קשיים אשר מעצימים את הרצון והצורך שלנו כהורים להפחית את חוויות הכישלון ולהקל על ההתמודדות היומיומית.
התנהלות זו מעלה שאלות לגבי ההשפעה של "הרצון לגונן" על עצמאותו של הילד בטווח הארוך.
אם נודה באמת, ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז מתוחכמים מצד אחד, ומצד שני יש להם קשיים, הבאים לידי ביטוי בכמעט כל תחומי החיים ודורשים מאתנו ההורים התערבות, השקעה ומאמץ לא מבוטל. מנגד, הילדים הללו לא מעט פעמים "זורקים את האחריות", וגורמים לנו "לעבוד בעבורם" - ופה עלינו לעצור.
לעצור ולשנות לא בשביל להקל על עצמנו, לא בשביל שלנו יהיה נוח יותר, אלא בעבור ילדינו, בשביל שיגדלו, יתבגרו ויוכלו להגיע לעצמאות.
בשביל להגיע לעצמאות עלינו ללמד ולשמש דוגמא לילדינו ולא לעשות במקומם.
נכתב על ידי שמר ארזי, מומחה לטיפול בהפרעות קשב ולקויות למידה ומדריך ארצי באגף לקויות למידה והפרעות קשב של משרד החינוך.